אם תשאלו את אהרון קמינגר מה עוד נותר לו לעשות כדי לשפר את גן המייסדים ואת בית יד לבנים בחדרה, הוא יענה: "הרבה". עשרות השנים שבהן הוא עומד בראש עמותת יד לבנים בעיר, והשינויים הרבים שהוביל, לא מספיקים לו, ממש לא. "יש לי עוד הרבה משימות", הוא אומר השבוע, ולא מתרגש מהעובדה שהוא כבר בן 90.

קמינגר שכל את בנו רס"ן תובל (תולי) גבירצמן במלחמת שלום הגליל ב-1982. לאחר נפילתו של תולי, שעליו נכתב שיר הילדים הנודע, "טוליק", ענה קמינגר בחיוב לפניית עמותת "ידידי יד לבנים" בעיר וקיבל על עצמו את תפקיד היו"ר. המטרה היתה לשפץ את אתר ההנצחה הישן לחללי העיר. מאז נרתם קמינגר במלוא מרצו לנושא הנצחת הבנים, ולא הפסיק לרגע

אהרון קמינגר. "מול עיניי ראיתי את תולי המנהיג" | צילום: אלעד גרשגורן

"ילד משפחתי"

תולי הוא בנה של אשתו מנישואיו השניים, חיותה גבירצמן, בת למשפחה שורשית בחדרה. "את חיותה הכרתי בשנת 1971", מספר קמינגר. "הייתי אז בן 43 ואחרי נישואין, שמהם יש לי שתי בנות. שש שנים קודם איבדה חיותה את בעלה, כשנפטר מהתקף לב. היא נותרה עם שני ילדים, אורית (14) ותולי (11). זמן קצר לאחר היכרותנו נישאנו. חשבתי הרבה על מערכת היחסים עם ילדיה. להפתעתי הרבה, קבלת הפנים של הילדים היתה בלתי-רגילה. תוך זמן קצר נוצרו קשרים חזקים והדוקים ביננו".

קמינגר נזכר בתקופה ההיא בחיוך: "נכנסתי לבית חם מאוד. תולי היה ילד בן שש כשאביו נפטר. הוא אמר לאמו, 'עכשיו אני אשמור עלייך'. כשהתגייס לצבא והייתי מלווה אותו לתחנה המרכזית, הוא לא התבייש להיפרד בנשיקה ממני, גם כשהיו עוד חיילים במקום. תולי לא חשש שייראה אולי רכרוכי, הוא היה ילד חם ומשפחתי. כשבצבא ביקשו ממנו להאריך את שירותו, הוא אמר 'תשאלו את אמא שלי'. הוא היה ילד חברותי מאוד, ולא ממש אהב ללמוד. אמו נהגה לספר תמיד איך הכין שיעורים בעמידה, ככה, על רגל אחת. אבל מעת שהתגייס לצבא, חלה אצלו התפתחות אדירה. נוספו עוד ועוד רבדים לאישיותו, ומול עיניי ראיתי את תולי המנהיג, שרגע אחד משחק כדורגל עם החיילים ורגע אחד הוא אדם מוביל, אהוב ומוערך, וכל זה בשקט וברוגע".

תולי התגייס לשריון, סיים קורס קצינים, ולקראת מלחמת שלום הגליל התמנה לסגן מפקד פלוגה, שנבחרה להוביל את חטיבת השריון 188 בעת המלחמה: "הלחימה בלבנון התפרסה לכמה צירים, כשכל חטיבה היתה מכוונת לציר אחר, והפלוגות הן אלה שהובילו את החטיבות", מסביר קמינגר. "הפלוגה של תולי נבחרה להוביל, ומתברר שהבחירה נעשתה שנה לפני המלחמה. גילינו זאת במקרה, אבל תולי לא רצה להדאיג אותנו, וסתר את הדברים. יום אחד כשאמו כיבסה את מדיו, היא מצאה שם מכתב פרידה של האוגדונר מתולי, שבו גם בישר לו כי פלוגתו נבחרה להיות בחוד החנית. שאלנו מה זה, ותולי ענה בצניעותו ומתוך רצון שלא להדאיג, שזה מכתב שנשלח לכולם".

לדברי קמינגר, אין זו הפעם הראשונה שבה למדו בני המשפחה על אופיו ועל מנהיגותו של תולי: "יום אחד, טרם המלחמה, הוזמנו המשפחות לרמת הגולן לתרגיל ירי. הוא היה מפקד התרגיל, אבל לא אמר מילה לפני כן. הסיפור המרגש מאחורי התרגיל הוא, שהחייל שתולי בחר שיככב בתרגיל היה חייל בעייתי שבורח משירות, נכנס ויוצא מהכלא. הפיקוד הבכיר יותר התנגד, בטענה שהחייל לא השתתף באימונים, אולם תולי רצה לשקם את החייל באמצעות האימון הזה, ולתת לו תחושת גאווה ושייכות, ואכן התרגיל היה הצלחה גדולה".

תולי נפל ב-4/8/1982 בהיותו בן 23, באחד מימי הלחימה הקשים ביותר במלחמת שלום הגליל. למרות 36 השנים שחלפו מאז, כשקמינגר משחזר את הרגע שבו נודעה לו בשורת האיוב, דמעות נקוות בעיניו: "זה היה יום הקרב הגדול, כל החטיבה פתחה בירי לקווים הסוריים", הוא משחזר. "לאחר יום הלחימה הזה, הם נקראו לאייש ציר אחר בדחיפות, ובמשך כל הלילה שעטו לכיוון ביירות". 

תובל גבירצמן ז"ל. "בנסותו לחלץ לוחמים פצועים  מנגמ"ש בוער הקריב את חייו"

תולי נהרג בשדה התעופה של ביירות, מפגיעה ישירה של פגז, כאשר רץ תחת אש כבדה ובידו מטפה כיבוי, לעבר נגמ"ש בוער שנלכדו בו לוחמים פצועים. "אלוף אייל בן ראובן שהיה אז מג"ד, הודיע למפקד החטיבה דאז, מאיר דגן ז"ל. דגן פרץ בבכי", אומר קמינגר. "מאז ועד מותו לא היתה שנה שהחמיץ אזכרה של תולי".

על גילוי אומץ הלב, מסירות הנפש וכושר המנהיגות, זכה גבירצמן לאחר מותו בצל"ש אלוף מטעם אלוף פיקוד הצפון, אמיר דרורי. "במשך כל תקופת הלחימה הוביל גבירצמן את החטיבה תוך השמדת טנקי אויב רבים. בנסותו לחלץ לוחמים פצועים מנגמ"ש בוער הקריב את חייו", נכתב על הנסיבות לקבלת הצל"ש.

פרחים וצריח

עם נפילתו של תולי, נרתם קמינגר לשפץ את מתחם ההנצחה לחללי השריון ואת מגרש הספורט במקום, לזכר חללי פלוגה מ' בחטיבת ברק (188). בנוסף, יזם הקמת מגרש כדורסל ברמת הגולן על שם נופלי הגדוד. כמו כן, שימש גם שנים רבות כחבר הנהלת ההיגוי של "בית פיינברג", מבתיה הראשונים של העיר חדרה. לזכותו נזקפת הבאת חוטר מדקל אבשלום, מייסד מחתרת ניל"י, לשתילה בבית פיינברג, תוך שיתוף פעולה עם העירייה ועם משרד הביטחון

כשלוש שנים לאחר מותו של תולי הוציאה המשפחה ספר לזכרו, כשבספר איור של צבעונים ("טוליפים") שיצר בן דודו של תולי, רועי גבירצמן. את מוטיב ה"טוליפ", שמזכיר את צליל שמו של תולי, מעתיקה המשפחה גם לכיכר המנציחה את גבירצמן ברחוב ז'בוטינסקי בעיר. פרחי הצבעוני וצריח הטנק בכיכר מסמלים את חייו של תולי, מלאים, צבעוניים ומשמחים את רואיהם, כפי שהיה תולי בחייו. אולם הפרחים גם חלולים, כסמל למה שלא הספיק בחייו, ולחלל שהותיר אחריו, ושנפער בחיי משפחתו. צריח הטנק מסוג "שוט", שבו לחם ולצדו נהרג, מסמל את מסירותו למדינת ישראל ואת אהבתו לחיל השריון.

אתה עובר מדי יום ליד הכיכר, הזכרונות ודאי עולים.

"אני לא צריך את הכיכר ברחוב ז'בוטינסקי בשביל להיזכר בתולי, הוא חסר לי מאוד, אבל כן אני מסתכל. השבוע עשיתי שם סיבוב, שתלו ורדים, הכל פורח יפה. בדיוק אספתי את חיותה מאיזה מקום לפני שעלינו הביתה, לקחתי אותה לכיכר שתראה כמה שהכל פורח".

העיניים של טוליק

תולי גבירצמן מוכר גם בזכות שיר הילדים המפורסם שכתבה עליו, כשהיה ילד, ידידת המשפחה רמה סמסונוב.  "טוליק", שבוצע על ידי אושיק לוי, מספר על ילד קטן שאוכל אשכול ענבים, וגם כשמבקשים ממנו עינב, הוא לא מסכים לתת.

"רמה היתה חברת המשפחה והכירה את תולי", אומר קמינגר על השיר הנודע, "גם היום כשאנחנו שומעים את השיר אנחנו מתרגשים מאוד". לפני כשנתיים יצרה המשפחה סרט בן 12 דקות לזכרו של תולי, ומדי שנה המשפחה והחברים מהצבא מקפידים להגיע לאזכרה: "כבר 36 שנים שעשרות מחבריו לצבא, כ-80 חבר'ה, מגיעים לבית הקברות ואחר כך לביתנו. זה מרגש מאוד שזכרו של תולי עדיין נשמר", אומר קמינגר.

לאחר מותו של תולי, התבקש קמינגר לקבל על עצמו את תפקיד יו"ר עמותת ידידי יד לבנים, כשהמטרה היתה לחדש את אתר הזיכרון לבנים שהיה אז בעיר. "התקיימה פגישה רבת-משתתפים אצל ראש העירייה דאז, נחמיה להב, ובה דובר על הרחבת קיר השמות באתר עוד בכ-50 מטרים. אמרתי שלדעתי זאת שגיאה להרחיב את הקיר בלבד, כי מעבר לקיר היה שטח גדול שהיה הרוס ומוזנח. אמרתי, שמה שבאמת צריך לעשות זה להביא אדריכל ולבנות תוכנית אב לכל השטח, עם שלבי ביצוע והערכות כספיות, ולצאת לעבודה. זכור לי שמהנדס העיר אמר, 'אבל יש כבר החלטה'. אחרי דין ודברים הצביעו הנוכחים פה אחד בעד התוכנית הרחבה שהצעתי".

אהרון קמינגר | צילום: אלעד גרשגורן

קמינגר נרתם לפרויקט במלוא כוחותיו, ואף הצליח לגייס בעלי מקצוע ואמנים בעלי שם עולמי, כדני קרוון והאדריכל צבי דקל. "מה שהצית את דמיונם הוא בור בגודל 17 דונם במקום. הרעיון שלהם היה פשוט וגאוני - לקחת את כל האלמנטים שיש בחדרה ולהטמיעם בגן. היו חולות בחדרה - יהיו גם בגן, היו פרחי חולות - יהיו גם כאן, העיר נבנתה על כורכר - תהיה פה אדמת כורכר, וכך הלאה. המגדל והגשר שהיו בגן המייסדים עוד מימי המתיישבים נשארו על כנם. הדרך הלבנה, החוצה את הגן מרחוב הנשיא לסמטת פלטרין, ולמעשה מגן הבנים לגן המייסדים, היא סימבולית, ומקשרת בין הבנים למייסדים. בגן הבנים גם עמודי זיכרון, כשעל כל עמוד מצוינים שמות הנופלים באותה המלחמה".

בפרויקט הושקעו כ-22 מיליון שקל. בזכות החזון של קמינגר ושל שותפים אחרים, הפך יד לבנים-גן המייסדים לגן לימודי, שבו תלמידים יכולים לדעת כיצד נראתה העיר בעבר, וללמוד על חלליה. קבוצות מבוגרים מרחבי הארץ מגיעות לגן הייחודי לסיורי למידה. קמינגר מוסיף ומקפיד כי כל פינה בגן תטופל ותטופח.

כמו כן, הסתיים באחרונה פרויקט סריקת תמונות חללי המלחמות לפורמט עדכני יותר, בהובלת קמינגר

כבר עשורים שאתה מקדיש את חייך להנצחת חללי העיר, לא הגיע הזמן לנוח?

"הייתי רוצה לסיים סופית כמה דברים שנדחו זמן רב, כמו למשל, ציפוי הגנה על עמודי הזיכרון וצביעתם. הייתי רוצה לגמור את בניית הבאר, שתוציא מים לתעלות ההשקיה, ואני מקווה גם לפיקוח רב יותר על אירועי ונדליזם שנגרמים כאן מדי פעם. אנחנו מקבלים המון עזרה ותמיכה מראש העירייה צביקה גנדלמן, וממנכ"ל העירייה יעקב זיגדון. כמובן, בלי תמיכתו של ראש העירייה לשעבר, נחמיה להב, זה לא היה קורה".

באחרונה אושרו שיפוצים נרחבים במתחם. אחרי 27 שנים, הוחלפה מערכת ההשקיה. "אם אסיים את המשימות האחרונות, אחפש דרך להמשיך ללוות את יד לבנים, אבל בפחות אינטנסיביות" מסכם קמינגר.