בחודש מרץ 2012, כשנה אחרי שנוסדה להקת ה'פוסי ריוט', קולקטיב מחאה ואומנות נשי רוסי, נכנסו החברות בו אל קתדרלת מוסקבה הסמוכה לקרמלין וביצעו שם 'תפילת פאנק' עם גיטרות חשמליות. זו היתה מחאה נגד נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שהשתתף בתפילה בכנסייה כמה שעות קודם לכן במסגרת קמפיין בחירות.
תוצאת הפעולה היתה מהירה: מעצרן של שלוש מחברותיו, נדיה טולוקוניקובה, יקטרינה סמוצביץ' ומריה (מאשה) אליוכינה שנשפטו במשפט ראווה מתוקשר ונגזרו עליהן שנתיים מאסר.

אליוכינה ובוריסובה. צילום: יואב דודקביץ'

אליוכינה, שכתבה ספר בשם Riot Days, ימי המהומות, על המשפט ועל ימיה בכלא, הגיעה השבוע יחד עם חברה נוספת בלהקה, אולגה בוריסובה, להתארח בפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים. רגע לפני שהן עלו לבמה הם דיברו על ישראל, ירושלים ואפילו דונלד טראמפ.


מרד הסופרים


"ירדנו לכיכר כי חלמנו על היסטוריה אחרת, בגלל שזאת שהנשיא הפך לסיוט לא היתה זו שרצינו בה. השקרים נמאסו עלינו, ההבטחות הבלתי נגמרות לחיים ארוכים ומאושרים", (תרגום חופשי מתוך Riot Days)


במסגרת אירוע הפתיחה של פסטיבל הסופרים הבינלאומי, שנקרא 'מרד הסופרים', ביצעו אליוכינה ובוריסובה שערכה את הספר, פרפורמנס בו הן מקריאות קטעים מהספר, בליוויו של המוזיקאי הרב תחומי אסף רוט. את המסיכות המפורסמות של פוסי ריוט הן אמנם לא חבשו, אבל המסר נותר אותו המסר - החופש איננו דבר פיזי, אלא מצב בו התודעה שלנו נמצאת (או לא נמצאת).


"הרבה דברים קרו מאז שהשתחררנו מהכלא, לא רק לנו, אלא למדינה שלנו", אומרת אליוכינה. "רוסיה הגיעה לרגע שבו שאין דרך חזרה. מספר האסירים הפוליטיים גבוה מאוד ומספר הרציחות הפוליטיות גם. ההיסטוריה מלמדת שאומנות יכולה לשנות את המציאות. בגלל זה ננקטת ברוסיה יד קשה נגד אומנים, בגלל שהם משנים את התודעה. אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו מאמינות בו בכל תנאים. זה לא משנה איפה נמצאים, בבית משפט, בכלא. הספר שלנו הוא על חופש".

חברות פוסי ריוט יוצאות מתחנת המשטרה (2014). צילום: רויטרס


לא רק להקת רוק


"שטיח ירוק אל המזבח, הלכנו לאורך הכנסייה. קטיה היתה הראשונה לטפס עליו, כי היא קטיה. אני הייתי האחרונה לקפוץ עליו. נושא הנרות רץ לכיווני, נראה מאוד נחוש. זה נראה כמו ריקוד פולקלור מוזר. הוא רץ אליך, את רצה אחורה, הוא רץ שוב, את רצה בכיוון אחר. 'קולות ענו לקולות, מילים ענו למילים', אמר נושא הנרות בעדותו במשפט, כמעט מחמאה. השומר אמר: 'ניסינו להוריד אותן מהדוכן, הם לא עזבו. הם התנגדו ורצו למעלה שוב, ואז כרעו על ברכיהן והחלו להצטלב, זה היה משפיל ומעליב בעיני'" (תרגום חופשי מתוך Riot Days)


בניגוד לתפיסה הרווחת, ה'פוסי ריוט' איננה רק להקת פאנק־רוק פמיניסטית בסגנון תנועת ה'ריוט גירל' שהתפתחה בארה"ב בשנות התשעים. בנות הקולקטיב לא רק אחראיות לתפילת הפאנק בקתדרלה, אלא גם ביצעו עשרות מיצגי אומנות מחאתית במוסקבה וברחבי רוסיה, בעיקר בסוגיות הנוגעות לזכויות נשים ולהט"ב, נושאים חמים במיוחד במדינה הקרה. "פוסי ריוט הוא קולקטיב", אומרת אליוכינה. "כולנו עושות מוזיקה, וידאו, תיאטרון פוליטי, שירים, ספרים ועוד. לפעמים אנחנו עושות את זה יחד, לפעמים לחוד. 'פוסי ריוט' זה לא רק אני ונדיה, זה הרבה אנשים, אפילו עיתונאים עצמאיים".


באחד השירים שלכן אתן מעבירות ביקורת על נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. מה דעתכן על העברת השגרירות לירושלים?
"אומר לך מה דעתי על טראמפ באופן כללי", אומרת אליוכינה. "זה סימן לאומנים לעשות יותר אומנות מחאה וגם תזכורת לכל האנשים להזכיר לעצמם מה הם העקרונות שלהם. קיבלתי מכתבים מיותר מחמישים פעילים פלסטיניים ואני מודעת למצב כאן בישראל. אני אהיה עוד יותר מודעת כשאפגש מחר עם חלק מהפעילים".


לא מוחה -
לא חופשי


"הם לקחו אותנו החוצה וסגרו את הדלת. עמדנו שם, אין אף מכונית. קטיה חיכתה לנו בכניסה, התחלנו לרוץ ואני חשבתי: 'לאן אנחנו רצות? למה אנחנו בורחות? למה אנחנו בורחות אם אף אחד לא רודף אחרינו? ממי אנחנו בורחות? לא היו שם שוטרים, למה אנחנו בורחות?'" (תרגום חופשי מתוך Riot Days)


יום לאחר הראיון ביקרו אליוכינה ובוריסובה ב'מלון בנקסי' בבית לחם, ששוכן בצמוד לגדר ההפרדה וקירותיו מלאים בציוריו של אומן המחאה בנקסי.
השתיים אף היו אמורות להופיע במועדון הבארבי בתל אביב, אך לפני מספר שבועות נודע כי ההופעה בוטלה. "ב-15 במאי יש לי דיון בבית המשפט שבו אני אמורה למסור תצהיר על מה שקורה במחנות הכלא ברוסיה. אמרתי את זה כמה פעמים באופן ברור ועדיין קבעו לנו את ההופעה ליום אחרי", אומרת אליוכינה.


מה דעתכן על משבר הפליטים מאפריקה בישראל?
"שמענו עליו", אומרת בוריסובה. "אלה נושאים מורכבים, אנחנו צריכים לדבר עם אנשים כדי להבין את המצב בכללותו. אנחנו לא יכולות פשוט לבוא ולדבר קודם, זה יהיה טיפשי. כולם צריכים להישמע. אנחנו לא רוצות לצאת בהצהרות רדיקליות בלי לחשוב ולפני שדיברנו עם אנשים".


"זאת הפעם הראשונה שלנו בישראל", אומרת אליוכינה, "עוד לא ראינו אותה ממש. יש לי חברים במוסקבה שיש להם אזרחות ישראלית וישראל מאוד חשובה להם. את מה שאני הולכת לראות, לשמוע ולהרגיש כאן אני אכתוב".
"יש לי שני חברים יהודים שבאו ללמוד פה והם גרים בתל אביב", אומרת בוריסובה. "אנחנו רוצות לחקור קצת את המקום, זה הזדמנות מבחינתנו גם לנוח ולפגוש חברים. ירושלים נתפסת בעיני כמקום תיירותי ענקי, וזה מאוד מעניין. כל המשפחה ביקשה שאביא להם מזכרות מכאן".

אליוכינה ובוריסובה בפסטיבל הסופרים בירושלים. צילום: יואב דודקביץ'
בוריסובה עשתה מהפך יוצא דופן במיוחד כשלפני שנתיים עזבה את המשטרה הרוסית בה שירתה והצטרפה לפוסי ריוט. כשאני שואל אותה מה דעתה על כך שאחת מהחברות שנאסרו, קטיה סמוצביץ', אמרה כי הפוסי ריוט נגמרה לאחר שחרורן מהכלא, היא לא מתרגשת. "אני מבינה את העמדה שלה, ואולי מבחינתה זה נגמר", היא אומרת. "אולי מה שאנחנו עושים היום קיבל צורה שונה מאיך שהדברים נראו אז, אבל אנחנו עדיין מבצעות פעולות מחאה ומנסות להזיז משהו. אם אתה לא משתנה אתה לא יכול להתפתח, זה חיפוש תמידי. כל דבר חשוב צריך להישמע בקול חזק, וכך אנשים יהיו מודעים אליו".


ממשיכות להילחם על החופש


"הגעתי לכלא אחרי חודש. נובמבר באורל קר ופראי. הנשים בהסעה שכבר היו תקופה בכלא נתנו לי עצה: 'אל תדברי עם אף אחד, ובבקשה אל תדברי על פוליטיקה'. אין לי חשק לדבר על פוליטיקה, אני רק רוצה לישון. אישה אחת לחשה אלי בזמן שחיממנו תה במטבח: 'אם מישהו בא לבקר אותך, את יודעת, ממוסקבה, ספרי להם. אל תחרישי. ספרי להם איך אנחנו חיות פה. את פוליטית. יש לנו זכויות, אנחנו אולי אסירות אבל אנחנו עדיין בנות אנוש. ספרי להם'" (תרגום חופשי מתוך Riot Days)


"לא מזמן חסמה הממשלה הרוסית את הטלגרם", מספרת אליוכינה על פעולות המחאה האחרונות של פוסי ריוט נכון לעכשיו. "הסיבה לכך היתה סירובה של טלגרם לאפשר לפ.ס.ב. - שירות הביטחון הפדרלי של רוסיה, לשעבר הק.ג.ב., גישה להודעות, בגלל אמונתה שהחוקה הרוסית מאפשרת לכל אזרח לשלוח ולקבל מסרים בלי שהממשלה תוכל לקרוא אותן. באנו יחד עם עוד פעילים ומחינו מול משרדי פ.ס.ב. עם שלטים ועליהם הלוגו של טלגרם.


"היינו בערך 48 שעות בתחנת המשטרה ועשרה מתוך הפעילים היו צריכים לשלם ערבות כדי להשתחרר. גם במחאה נגד ההשבעה המחודשת של פוטין לפני מספר ימים היתה אלימות משטרתית עצומה, כמה פעילים ועיתונאים ממש עונו על ידי המשטרה".


איך אתן מגיעות לציבור? התקשורת נותנת לכן במה?
"כל התקשורת ברוסיה נשלטת על ידי חברים של פוטין, אבל יש כמה כלי תקשורת עצמאיים שמשמיעים אותנו", אומרת בוריסובה. "ב-2012, אנשים היו בשוק מהפעולות שלנו, אבל כיום אנחנו הרבה יותר מוכרות בציבור הרוסי. למשל הספר שלנו, שהופץ במערב בשש שפות, והשתתפנו בהרבה השקות ומסיבות עיתונאים וכדומה, אבל ברוסיה היינו צריכים להדפיס את זה באופן עצמאי ולהפיץ את זה בחנויות ספרים עצמאיות. הכסף שהרווחנו מההפצה שלו הלך לעוד פעילויות אקטיביסטיות כמו הקמת תחנת הרדיו העצמאית 'מדיה-זון'. בסוף מה שחשוב הוא שכל אחת יכולה להיות פוסי ריוט".

"הרעיון של פוסי ריוט זה לזכור שיש לנו זכויות", מסכמת בוריסובה. "אם אתה לא מוחה נגד משהו שמפריע לך אתה לא חופשי אפילו אם אתה לא בכלא. אתה נמצא בכלא של עצמך. כמה שנים אחר כך הילדים שלך ישאלו מה עשית ואתה תאמר להם: 'כלום, סתם נשארתי בבית'. כרגע ברוסיה אנשים נכנסים לכלא לתקופות לא מבוטלות בגלל פוסטים בפייסבוק. להיכנס לכלא זו לא המטרה שלנו, המטרה שלנו היא להיות חופשיות באמת ולהמשיך למחות כל עוד צריך".

"אומר לך מה דעתי על טראמפ באופן כללי", אומרת אליוכינה. "זה סימן לאומנים לעשות יותר אומנות מחאה וגם תזכורת לכל האנשים להזכיר לעצמם מה הם העקרונות שלהם"