חיליק מדור-חיים בגבעת הצבעונים. "יש עוד המון מקומות לשימור בעיר" | צילום: אלעד גרשגורן

הוא יזם את שיפוץ ה"חאן", עיצב מחדש את סמל העיר, הקים את הוועדה לאיכות הסביבה ואת הוועדה לשימור אתרים, אסף עשרות מסמכים שהיו זרוקים במרתף העירייה ויצר את הארכיון העירוני, והגן בגופו על איקליפטוסים שעמדו בפני כריתה. אבל יותר מכל גאה חיליק מדור-חיים, חוקר תולדות חדרה, בגבעת הצבעונים, שאותה הוא מגדיר ה"בייבי" שלו. 

את הגבעה גילה במקרה. זה היה באמצע שנות ה-80, כאשר קיבל על עצמו את תפקיד המדביר העירוני. "במסגרת תפקידי הייתי חורש עם הטנדר כל פינה בעיר. יתושים תמיד היו בעיה קשה פה, כך שלא הותרתי מטר אחד שלא רוסס".

במהלך סיוריו נגלתה לנגד עיניו גבעה מכוסה במרבד צפוף של צבעונים. "הגבעה היתה מוקפת פרדסים, בין שכונת ברנדייס לבית אליעזר, והגישה אליה התאפשרה רק בדרכי עפר. כשגיליתי אותה, הזעקתי את ראש העירייה דאז, חיים אביטן, שיבוא לראות אותה. הוא עבד באותם הימים על תוכנית המתאר העירונית, ומיד הכריז על הגבעה כשמורה עירונית".

מדור-חיים לא מיהר לפרסם את התגלית. "שמרתי את הפנינה הזאת בסוד כמה עשורים טובים, עד שלפני כשמונה שנים לקחתי את מדריכי מתנ"ס בית אליעזר לסיור במקום. זה היה בזמן שאייל עפג'ין (היום מנכ"ל "פנאי העיר") היה מנהל המתנ"ס, והוא התאהב בגבעה.

"הכנו שלטים שמספרים על המקום, ותלמידים מבית אליעזר באו בעונת הפריחה לבקר וללמוד. אבל עד היום, חוץ מהשילוט, המקום פרוץ. כך, שהחשש שלי שיבואו לגבעה טרקטורונים והיא תיהרס - עדיין קיים".

יד המקרה

מדור-חיים, 75, הגיע לחדרה בשנת 1971, מקיבוץ עין הים, די במקרה. הוא התקבל לעבודה כמדריך במשלחת מחנות קיץ של הסוכנות היהודית, אולם הקיבוץ לא אישר לו את התפקיד.

גבעת הצבעונים (צילום: איתמר רותם)

כמחאה, הוא ונאווה אשתו עזבו את הקיבוץ. "יצאתי להדריך בארצות הברית, ובאותו הזמן ביקשתי מנאווה למצוא בית", הוא סיפר. "התנאי היחיד שהצבתי היה, שזה יהיה בית צמוד קרקע, שיהיה לי מקום לפינת חי ולצמחים. נאוה חיפשה באזור חיפה עד חדרה, ומצאה שטח בנווה חיים בעיר, וככה הגעתי לחדרה".

בראשית דרכו בעיר התפרנס מעבודתו בהקמת בית ספר שדה חוף הכרמל, ובחצי משרה נוספת לימד ביולוגיה במכון הביולוגי בחיפה.

הרומן עם חדרה, עם נופיה ועם סיפורי הראשונים שלה, מתחיל למעשה ב-1978, כשבעיר הוקמת היחידה לאיכות הסביבה: "התפקיד שלי, בתוך צוות של ארבעה אנשים, היה חינוך סביבתי. באותן השנים התחלתי ללמוד את המקום, את הנופים, ואת המגוון העצום של אתרי הטבע שנחשפתי אליהם. כך גם למדתי על בתי המתיישבים הראשונים.

"באותו הזמן גם קיבלתי על עצמי את האחריות לארכיון העירייה. הוא היה במצב לא טוב, מאות מסמכים היו זרוקים באיזה מרתף טחוב. ארגנתי את כל הניירת בקלסרים, ותוך כדי כך צילמתי כל מה שעניין אותי, כך שכיום יש בידיי מאגר מסמכים אדיר וחשוב".

לדבריו, אחת הפעולות הראשונות שביצע היתה שיפוץ "החאן": "יצרתי קשר עם מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, ובעקבות כך הגיע צוות משחזרים, וכך נעשה השיפוץ הראשון, לחיזוק המבנה, שהלך והתפורר. רק שנתיים לאחר מכן הוקמה העמותה למען מוזיאון החאן בחדרה, ואני השתלבתי בצוות כמדריך חלקי, בו-זמנית עם הטיפול בנושאי איכות הסביבה".

בראשית שנות ה-80, התרחבה היחידה לאיכות הסביבה, והפכה למעשה למה שידוע כיום כ"איגוד ערים לאיכות הסביבה". מדור-חיים חשש, כי במסגרת ההרחבה הזאת לא יוכל לקדם את נושאי הסביבה, והחל לבצע פרויקטים באופן עצמאי כעובד עירייה: "ערכתי סיורים למורים בפינות חן בעיר. הקמתי ועדות עירוניות, כמו הוועדה לאיכות הסביבה, הוועדה לשימור אתרים וועדת השמות.

מוזיאון החאן ובית הכנסת הגדול (צילום: לירן טטרו)

"באותם הימים התחלנו גם לעדכן את המפה העירונית. סמלה של העיר במפה הישנה היה בשחור-לבן. לקחתי טושים, וצבעתי את הסמל בצבעים שנראו הגיוניים. ככה זה מופיע עד היום במפות, וזהו הסמל שאנו מכירים כיום".

בהמשך קיבל על עצמו מדור-חיים גם את תפקיד המדביר העירוני, מה שהעמיק אפילו יותר את היכרותו עם נופי העיר, ועם שכיות החמדה הנסתרות בה. כך גילה את ה"בייבי" שלו להגדרתו, גבעת הצבעונים, שהיא תופעת טבע ייחודית ומרהיבה, הכוללת מרבד צבעונים עצום בגודלו.

מדור-חיים חושש, כאמור, מפלישת טרקטורונים לגבעה היפה. הוא גם חושש מהתרחבות אורבנית לכיוון הגבעה "שלו". "לפני כשנה הבנתי שהעירייה מתכוונת להרחיב את שכונת הפארק לכיוון הגבעה.

"זה היה הרגע שבו קיבלתי החלטה להגביר כמה שניתן את המודעות לגבעה, כדי לשמור עליה. יצרתי קשר עם קהילת חדרה של החברה להגנת הטבע, וכעת, בכוחות משותפים, אנחנו מנסים להיאבק עליה, מפני תוכנית הוותמ"ל לבנייה של יותר מ-6,000 דירות במזרח העיר".

עוד הישג חשוב שהוא זוקף לזכותו, הוא הכללת העיר חדרה בתוואי שביל "חוצה ישראל": "זה היה פרויקט של החברה להגנת הטבע, בראשות אורי דביר, הראשון שסימן שבילים בארץ. אני לחצתי, צילמתי ושלחתי תמונות, וסיירתי עם הצוות שלו כמה פעמים. כיום, כך על פי השביל, נכנסים מעמק חפר לפארק השרון לכיוון בריכת יער, משם ליער חדרה, היער הראשון שניטע על ידי יהודים, ומשם לאולגה ולפארק נחל חדרה".

טבע, סיפור אהבה

סיפור האהבה של מדור-חיים עם הטבע החל כבר בילדותו: "הייתי יותר בטבע מאשר בכיתה", הוא נזכר. "למזלי, היו לי בקיבוץ מורים טובים, שהבינו אותי וזרמו אתי. עוד כילד הקמתי פינת חי בקיבוץ".

רקפות בשמורת גדור  (צילום: איתמר רותם)

בהיותו בן יחיד, כשהגיע לגיל צבא הצליחה אמו להגיע למשרד ביטחון ובפיה בקשה: שבנה היחיד לא ישרת ביחידה קרבית. "רציתי, כמובן, להצטרף לסיירת קרבית כמו כל הבנים בקיבוץ, ואולם רק אותי שלחו לקורס מדריכי גדנ"ע. בהתחלה התאכזבתי מאוד, אבל מאחר שזה היה נושא קרוב ללבי, מיד מצאתי את עצמי ואת ייעודי".

הוא עבר קורס מדריכי גדנ"ע בשדה בוקר, ותוך כדי תרגילים, סיורים וטיולים, הצליח להרשים את מפקדיו בשפע ידיעותיו: "המפקד ניגש אליי ואמר לי, שהוא מבקש שאכין תערוכת צמחים. הוא אמר: 'יש לנו אורחים', ולא פירט מי הם. הכנתי תערוכה, והגיעו דוד בן גוריון עם ראש הלשכה שלו, טדי קולק, ואתם חבורת תורמים מחו"ל.

"בן גוריון התעניין ושאל שאלות למכביר, ולאחר מכן ביקש ממפקדיי שישאירו אותי בשדה בוקר, כדי להקים את בית האוסף. וכך היה. הקמתי תערוכה של החי והצומח, שקיימת עד היום".

כיום, כבר שמונה שנים שהוא בפנסיה, אבל עדיין פעיל ותזזיתי כבעבר. הוא מנחה בהתנדבות סיורים של החברה להגנת הטבע; הוא נאמן ארכיאולוגיה; הוא פעיל ברשות הטבע והגנים, ביצירת שבילי הליכה ושבילי אופניים בשמורת תל גדור; כמו כן, הוא מסייע לקק"ל בהפיכת יער חדרה לאתר בילוי, הכולל בריכת חורף, מרכז מבקרים ושבילים מוסדרים.

תוך כדי כך, הוא ממשיך להיות מגינם הכמעט בלעדי של האיקליפטוסים ושל הצמחים המוגנים והנדירים באיזור. בין לבין, ממשיך מדור-חיים לטפח את פינת החי ואת גינת הקקטוסים המרהיבה בחצר ביתו. הוא גם שוקד על כתיבת ספרו השלישי, בנושא העיר חדרה, כמובן: "יש המון מיתוסים שנשמרו, וצריך לספר את האמת בעניינם. כך, למשל: כולם בטוחים שמייסדי העיר ייבשו את הביצות, בעוד בפועל, הברון רוטשילד הביא פועלים ממצרים שיעשו את זה".

גיזום ביער חדרה השבוע (צילום: שירות מיינט)

מיתוס נוסף שמדור־חיים ניפץ הוא ההנחה שהמושבה חדרה הוקמה על ידי אנשים פרטיים שלא חפצו להיות תלוים בתרומות מבחוץ, אך למעשה היו שני מוסדות שהצילו את חדרה מאבדון: "הראשון היה ארגון 'חובבי ציון' שתמך בתקציבים בראשית ההתיישבות והשני היה הברון רוטשילד שמימן את ייבוש הביצות, את בניית בתי הראשונים, את חפירת הבאר הראשונה ועוד, כך שלמעשה חדרה לא הייתה מושבה עצמאית כפי שפורסם בכתבי קורות המושבה".

אתה מודע לכך, שיש מי שקוראים לך מחבק עצים? איך אתה ממשיך, למרות היחס המזלזל?

"אני ממשיך בדרכי, כי קוראים לזה אמונה. לכל אורך הדרך יש ספקנים ומרימי גבה, אבל כשאתה אוהב משהו ומאמין בו, אין לכך כל משמעות, ותמיד תמצא את הדרך להמשיך ולעשות".

אתה מרוצה מהאופן שבו העיר שומרת על ערכי הטבע שלה?

"מצד אחד יש התייחסות רצינית לכל אזור תל גדור, עד מכמורת, וזה חיובי מאוד. חיובי גם, שקק"ל החליטה באחרונה להפוך את יער חדרה למקום אטרקטיבי. מנגד, למשל, גבעת האירוסים בעין הים איננה חלק משמורת גדור, כך שרשות הטבע והגנים אינה יכולה לפקח עליה".

אם כך, אין איזון בין ירוק לאספלט?

"יש עוד המון מקומות לשימור בעיר. יש, למשל, אתר זכוכית שהתגלה לפני 20 שנה, בשיטפון בבית אליעזר. מדובר באיזור תעשייה של זכוכית גולמית, מהתקופה הביזנטית. נמצאו שם 20 כבשנים ומשטחי זכוכית. יכלו לעשות מזה פנינה תיירותית, לו רק רצו. יש גם תל עפר, הממוקם בכניסה לכפר הים, מצפון. ביצעו שם חפירות ומצאו בסיסו של ארמון, שהיה שייך לאחד מנציבי רומא. עוד שכיית חמדה פוטנציאלית בעיר חדרה, והיא עומדת כאבן שאין לה הופכין". 

מהעירייה נמסר: "עיריית חדרה משקיעה משאבים רבים בשימור אתרים בעיר. ככל אזרח אחר, גם מדור-חיים רשאי להעלות הצעות, והעירייה תשקול כל פנייה לגופה. טוב יעשה מדור-חיים, אם ישקוד על כתיבת הספר, שבגינו קיבל מהעירייה עשרות אלפי שקלים בקדנציה הקודמת, וטרם סיים את כתיבתו".

מדור-חיים מסר: "כתיבת הספר מושלמת בימים אלו והוא  צפוי לראות אור בזמן הקרוב. בכתיבתו הושקעה עבודה רבה ותשומת לב מירבית".