צביקה גנדלמן (צילום: אלעד גרשגורן)
שבט בשנת תרנ"א

לחודש שבט משמעות רבה בעבור הציבור בחדרה. כבר מילדותו לומד כל חדרתי על עליית החלוצים לקרקע בראש חודש שבט, בשנת תרנ"א (1891), לאחר שנציגיהם רכשו את אדמות חדרה מיהושע חנקין.

המועד ההיסטורי מונצח בעיר בשני רחובות, רחוב רח"ש (ראש חודש שבט) ורחוב תרנ"א

אגב, ותיקי העיר חלוקים על מקור שמו של רחוב רח"ש. יש הגורסים, כי שם הרחוב לאו דווקא מנציח את העלייה לקרקע, אלא מתעד מקרה שאירע עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. לטורקים, ששלטו אז בארץ, הגיע מידע על איתותים שנשלחים מן החוף אל אוניות בריטיות. בעקבות המידע ביצעו הטורקים מעצרים בכל רחבי חדרה, אך לבסוף שוחררו העצורים לדרכם.

כך או כך, אין ספק, כי לרחוב רח"ש יש משמעות מיוחדת בתולדות העיר. כמו כן, מדי שנה חוגגים את יום הולדתה של חדרה בט"ו בשבט, עם חג האילנות, שגם להם, ובעיקר לעצי האיקליפטוס שניטעו על ידי החלוצים, חלק גדול בהיסטוריה ההתיישבותית של העיר.

בניית בית פיינברג

בית פיינברג נבנה בשנת 1896, על ידי פאני וישראל (לוליק) פיינברג ממייסדי חדרה, ונחשב לאחד הבתים היפים בארץ ישראל של סוף המאה ה-19. לוליק ופאני פיינברג היו מעורים בחיי הקהילה והחברה של חדרה בפרט, ושל מושבות העלייה הראשונה בכלל. הם היו ידועים כאניני טעם, ולוליק הקפיד על רכישת רהיטים וכלים משובחים

מבית זה יצא, בחורף 1917, בנם אבשלום פיינברג, מיוזמי מחתרת ניל"י (נצח ישראל לא ישקר), למשימתו האחרונה שממנה לא שב. רק כ-50 שנה לאחר מכן, בשנת 1967, התגלו שרידי גופתו, קבורים בחולות רפיח מתחת לעץ דקל, שצמח מגלעיני תמר שהיו בכיסו של אבשלום בעת שנרצח. עצמותיו של אבשלום הובאו לקבורה בהר הרצל בירושלים. חוטר מעץ הדקל המקורי ניטע בהר הרצל, למראשות קברו, וחוטר נוסף ניטע בחדרה, בחצר בית פיינברג.

בית פיינברג, ובמיוחד פעילותו של אבשלום ושל יתר גיבורי מחתרת ניל"י עומדים במרכזם של ספרים וסרטים, והפכו לחלק חשוב מסיפורי הגבורה הידועים, השזורים בתולדות המאבק על ארץ ישראל.

לפני כעשור שוחזר ושוקם המבנה, ביוזמה משותפת של כמה גורמים: משפחת פיינברג, עיריית חדרה, הקרן לפיתוח חדרה והמועצה לשימור אתרי מורשת.

בית פיינברג. אחד הבתים היפים בישראל | צילום: נמרוד גליקמן

קירות החדרים היו בעבר מכוסים בציורי קיר בסגנון אר-דקו ואר-נבו, ובמהלך עבודות השיקום נחשפו ציורי הקיר בכל חדרי הבית, שוקמו ושוחזרו במדויק.

כיום פועל במקום מוזיאון המספר את סיפור משפחת פיינברג, המשולב בסיפור ההתיישבות בחדרה, והוא אחד ממוקדי המשיכה המרכזיים למבקרים מכל רחבי הארץ המגיעים לטייל בחדרה.

בניית "אחד העם"

"אחד העם", בית הספר הראשון בעיר, נחנך בשנת 1922 על ידי הנציב הבריטי סר הרברט סמואל, ואף זכה לביקור של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. בית הספר הקטן, שכלל שלוש כיתות, היה סמל להשתרשות באדמת הארץ, ולחשיבות חינוך הילדים כמפתח לחוסנו החברתי-תרבותי של היישוב בארץ ישראל.

לימים גדל בית הספר מאוד, ונבנו בו מבנים נוספים. המבנה ההיסטורי של בית הספר שימש בשנים הראשונות גם את ועד המושבה, לקיום ישיבותיו. לימים, הפך המבנה למשכנו של הקונסרבטוריון העירוני, ולאירוח של פעילויות נוספות, עד אשר מצבו הרעוע לא איפשר את המשך הפעילות בו.

בשנה שעברה התחלנו בביצוע עבודות לשיקום ולשחזור המבנה ההיסטורי, בהשקעה גדולה, באמצעות הקרן לפיתוח חדרה, ובסיוע אגף מורשת במשרד ראש הממשלה והחברה הממשלתית לתיירות. לפני שבועות ספורים חנכנו את המבנה המשוקם, בטקס שעורר התרגשות רבה, הן בקרב ותיקי העיר, הן בקרב הצעירים.

במקום נפתח מרכז מבקרים, ובו מוצג סיפורה של ההתיישבות בחדרה, באמצעות תמונות, מסמכים, חפצים ומיצג אור-קולי. כמו כן, שוחזרו ימיו של המבנה כבית לישיבות ועד המושבה, וכיום מתקיימות בו ישיבות מועצת העיר.

מעבר למתן הכבוד הראוי למייסדי העיר ולמבנה מראשית ימי חדרה, וההתרגשות לנוכח הפרויקט היפהפה, מבחינתי האישית מדובר בסגירת מעגל, מאחר שאני עצמי הייתי בילדותי תלמיד בבית ספר "אחד העם".

ההכרזה כעיר

ראשוני חדרה התיישבו בה בשנת 1891. חדרה צמחה כמושבה קטנה, ובשנת תרצ"ו (1936) הפכה למועצה. בשנת 1952 הוכרזה חדרה כעיר, וכיום היא מונה יותר מ-100 אלף תושבים.

חדרה נהנית ממערכת חינוך עירונית הזוכה בשבחים, בהישגים ובפרסים מחוזיים וארציים; מפיתוח מואץ בכל חלקי העיר; מפרויקטים לאומיים שנבנו, נבנים, וייבנו בה; משכונות חדשות שמושכות אוכלוסייה צעירה וחזקה. לעיר חוף ים מרהיב באורך 7 ק"מ, הכולל חופי רחצה מטופחים, פארקים, אתרי מורשת ושמורות טבע. חדרה בדרכה להיות עיר תיירות מובילה, הכוללת בתי מלון, מתחמי תרבות ומסחר, טיילת ועוד. היא ממצבת את עצמה על מפת התרבות בישראל, בהיותה כוח משיכה לתושבים ולאורחים.

בעיר מתוכננים שכונות ורובעים עוד לכ-50 אלף תושבים לפחות, קמפוסים החל מהגיל הרך ועד צבא, אצטדיוני ספורט, אזורי תעשייה והייטק, מסחר ותעסוקה

באחרונה פורסם נתון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המעיד, כי בזכות כל זאת התברגה העיר בעשירייה הפותחת של הגירה חיובית לערים בארץ, וכיום נחשבת חדרה לעיר חשובה ומרכזית בישראל.

מעברת אגרובנק

עם קום המדינה וגלי העלייה הגדולים אל המדינה הצעירה, בראשית שנות ה-50, הוקמו בחדרה מעברות, שהגדולה והידועה שבהן היא מעברת אגרובנק

במעברות אלה התגוררו ניצולי שואה יוצאי אירופה, עם יוצאי הארצות תימן, צפון אפריקה, עיראק, פרס וארצות אחרות. רבים מתושבי אגרובנק עברו להתגורר בשכונותיה של העיר, אך כ-130 משפחות המשיכו להתגורר בה, עד לפירוק המעברה בשנת 1961.

קליטת עלייה מאורגנת התחילה בחדרה בשנת תרע"ב (1912), הרבה לפני קום המדינה, עם בואן של משפחות מתימן. מאז ועד עתה נחשבת חדרה כעיר קולטת עלייה. ברבות השנים נקלטו בחדרה עליות גדולות, מברית המועצות ומאתיופיה, וכן העלייה המתגברת מאירופה, בעיקר מצרפת, בעקבות גילויי אנטישמיות, וממדינות אחרות. כיום העולים החדשים הם כ-30 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

במעברת אגרובנק – כיום נבנה שם מתחם (אנרגי פארק)

ילדיהם ונכדיהם של העולים שהגיעו לחדרה, לאורך כל שנותיה, הם היום חדרתיים גאים, ורבים מהם ישובו לאגרובנק, הפעם כבעלי עסקים, כעובדים או כלקוחות, במתחמי ההייטק, המסחר, הבילוי והתעסוקה, המוקמים על השטח שפעם היה מעברה, וכיום ידוע כ"אנרג'י פארק".

עם הקמת המתחם המתקדם והמודרני בשטח מעברת אגרובנק, תמשיך חדרה לכבד את אלפי העולים שהתגוררו במעברה, ושממנה יצאו לבנות את העיר. באחרונה מובילה הנהלת העיר, עם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, את הקמתו של אתר לאומי, שייצג יותר מ-200 מעברות שהוקמו ברחבי המדינה. בשטח שנבחר, כ-10 דונם במתחם "אנרג'י פארק", נותרו שרידים של מעברת אגרובנק, ביניהם שרידים של בית כנסת, של מקלחת ציבורית, ושל המשטח שעליו עמדו האוהלים. האתר יתעד את תקופת המעברות, ומתוכננים בו גם דגם של מעברה, וכן מוזיאון לכלל המעברות שהוקמו בארץ

הקמת תחנת הכוח

בשנות ה-70 החלו להקים בחוף חדרה את אתר תחנות הכוח "מאור דוד" של חברת החשמל. אבי, משה, היה בין העובדים בהקמת האתר. אתר תחנת הכוח נפתח ב-1981, ולימים, בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שונה שמו לאתר "אורות רבין".

עם הקמת התחנה, הוקם איגוד ערים לאיכות הסביבה, שנועד לנטר ולפקח אחר פעילות התחנה, כזרועו של המשרד להגנת הסביבה.

במבט לאחור ניתן לומר בוודאות, שתחנת הכוח היתה אחד הגורמים ששינו את פניה ואת עתידה של חדרה, שהייתה עדיין עיר קטנה. בעקבות הקמתה של תחנת הכוח, שהיא אחד המעסיקים הגדולים באזור, עברו להתגורר בחדרה מאות עובדי חברת החשמל, משפחות צעירות שחיזקו והצעירו את העיר, ונתנו את האות להפיכתה מעיר קטנה לעיר מרכזית ומתפתחת.

תחנת הכוח. "אבי היה בין המקימים" (צילום: אסף פרידמן)

המסה הגדולה של אוכלוסייה חזקה, שהגיעה בעקבות התעסוקה, סימנה את הבאות בפיתוח העיר. העיר החלה לחתור להקמת מתחמי תעסוקה גדולים, ובעקבותיהם מתחמי מסחר שקידמו את כלכלת העיר. נבנו שכונות חדשות, מוסדות חינוך וציבור, וכן תשתיות ופרויקטים נוספים ברמה הלאומית, שהצעידו את חדרה אל מעמדה כיום כעיר האנרגיה של ישראל.

פתיחת בית הספר הדמוקרטי

ב-1987 נפתח בשכונת ברנדס בחדרה בית הספר הדמוקרטי הראשון בעולם, שהוקם במוצהר ככזה. בעקבות חדרה הוקמו בישראל בתי ספר דמוקרטיים נוספים. כמו כן, בהשפעת הדגם החינוכי של החינוך הדמוקרטי, בתי ספר ממלכתיים רבים ומערכות חינוך אזוריות עוברים כיום תהליכי דמוקרטיזציה. לפני כמה שנים נפתח בחדרה בית ספר דמוקרטי שני, "גבעול", בשכונת גבעת אולגה. בזכות הפרק הזה בתולדות העיר, נחשבת חדרה חלוצה בהקמת בתי ספר לחינוך דמוקרטי. בקיץ שעבר אף התקיים בעיר הכנס הבין-לאומי ליזמות חינוכית, שאליו הגיעו נציגים מיותר מ-40 מדינות, ואלפי אנשי חינוך מובילים. ביניהם, כמובן, יעקב הכט, בן חדרה ומייסד החינוך הדמוקרטי בארץ

כיום נחשב החינוך הדמוקרטי בחדרה כאחד ממוקדי המשיכה, וכאחת הסיבות להגירה החיובית של אוכלוסייה חזקה ושל משפחות צעירות, המעוניינות לרשום את ילדיהן לבתי הספר הדמוקרטיים. בעקבות ההצלחה, וכמובן בעקבות הביקוש, הכרזתי במהלך הכנס הבין-לאומי כי אני פועל להקמת בית ספר דמוקרטי שלישי בעיר.

חציית קו 100 אלף

ביולי 2017 קיבלנו את הבשורה, כי על פי נתוני משרד הפנים, חצתה חדרה את קו 100 אלף תושבים, ומונה 100,147 תושבים, נכון לחודש יוני 2017.

הגידול המרשים במספר התושבים נובע, בין היתר, מהגירה חיובית לעיר. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המתייחסים לשנת 2016 ברשויות המקומיות, ניצבת חדרה בין שש הערים המובילות שהישראלים מעדיפים לגור בהן, עם מאזן חיובי של 1,342+ תושבים.

תושבי מדינת ישראל מצביעים ברגליים ועוברים לגור בחדרה. המעבר של משפחות צעירות רבות לחדרה הוא הבעת אמון בעיר ובהתפתחותה החברתית, התרבותית והתשתיתית, ואין לי ספק שתמהיל התושבים בעיר הוא מהמשובחים שיש במדינה כולה.

חנוכת אקו פארק

בלב שכונת הפארק חנכנו לפני כשנה את "אקו פארק", אחד הפארקים המרהיבים בארץ, אשר הפך בשל כך למוקד משיכה למשפחות ולילדיהן מכל רחבי חדרה ומחוצה לה. הפארק משתרע על פני כ-70 דונם, וכולל אגם אקולוגי, וכן שלושה מתחמי פעילות, כושר ומשחקים, בחלוקה על פי גילאים. ברחבי הפארק הצללות (פרגולות) דקורטיביות, פינות ישיבה למנוחה, שבילים להליכה ולריצה, וכן רחבה ייחודית, שבה מבנה תצפית המשקיף על הפארק, ובתחתיתו מקומות ישיבה המוטמעים בתוך המדשאה, ליצירת מיני-אמפי, המשמש להופעות קטנות וכדומה.

אקו פארק. מוקד משיכה למשפחות | צילום: אלעד גרשגורן

אקו פארק והפעילויות המתקיימות בו הפכו לשם דבר. בימי הקיץ הופעל "סינמה פארק", ובו הוקרנו סרטים לתושבים, בלי תשלום. כמו כן התקיימו שעות סיפור והפעלות לילדים; שירה בציבור; אירועים קהילתיים ושלל פעילויות אחרות. בהמשך ייפתחו במתחם האקו פארק גם פאמפטראק, מסלול אתגרי לרכיבת אופניים.

הפארק והאפשרויות הטמונות בו הקפיצו בכמה דרגות את כל תחום הגנים הציבוריים בחדרה. בעקבותיו הוקמו ונחנכו פארקים עתירי פעילויות ואטרקציות נוספים: פארק חדרה הצעירה, פארק הים בשכונת חופים, שדרה פעילה ברחוב הרצל ומתחמים נוספים.

עליית אבי לארץ ישראל

בין עשרת האירועים בחרתי אחד שיש בו, אמנם, פן אישי; אולם, הוא עדיין משליך באופן כללי על הזכות לקיומנו במדינת ישראל.

בשנת 1947 עלה אבי משה לארץ ישראל, כרבים אחרים שהצליחו לשרוד את אירופה הנאצית ואת שואת העם היהודי במלחמת העולם השנייה

אבי איבד את משפחתו בשואה. בגיל 13 איבד את אביו, סבי צבי, שנפל בשורות הצבא האדום, ואת אמו, סבתי, שנרצחה על ידי הנאצים. אבי, נער צעיר, נמלט אל היערות פצוע מירי בבטנו, ובמשך שלוש שנים שהה בהם כפרטיזן. כשתמה המלחמה הוא עלה לישראל, והשתתף גם במלחמת השחרור, שם נפצע בפעם השנייה, הפעם על הגנת המולדת

העלייה לארץ, המאבק על עצמאותה, וההתיישבות של הוריי בחדרה כאשר הייתי כבן 7 - כל אלה מסמלים בעיניי את ניצחון הרוח של העם היהודי על הצורר הנאצי, ועל צוררים רבים אחרים, שחפצו לכלות את עמנו לאורך השנים.

ניצולי מחנות, פרטיזנים, לוחמי צבאות בנות הברית, כולם איבדו במלחמה הארורה את משפחותיהם ואת כל מה שיקר להם, אך מעולם לא איבדו את התקווה המפעמת בכולנו: להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

אבי, ויהודים אחרים שעלו לארץ הם בשבילנו תזכורת יום-יומית לחשיבות קיומנו בישראל, מדינה איתנה, גאה ודמוקרטית. עוד יותר מכך, הם עצמם תזכורת יום-יומית, המחייבת את כולנו לזכור ולהזכיר את התופת שעברו, ולא להניח לעולם לשכוח או לנסות לשכתב את ההיסטוריה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו