שמרגד?
"כן", הוא צוחק. "שמרגד זה שם שעוברת מפולנית. המשמעות שלו היא אבן האזמרגד, מאבני החושן שהיו לכהן הגדול, אבל אני הרכבתי משמעות לעצמי בחיבור של שתי המילים האלה, שמר גד, שומר המזל. בסופו של דבר, בדיעבד, השם הזה הוכיח את עצמו".

תכירו. זיו שמרגד, 42. חייו ניצלו לפני שש שנים לאחר שנפצע קשה מאוד בתאונת דרכים. שלוש דקות הפרידו בין רגע ההתנגשות של האופנוע שלו במכונית ועד שהגיע אליו מתנדב מד"א שעבר שם במקרה ומשך אותו מזרועות מלאך המוות. זיו אמנם ניצל, אבל הזיכרון שלו נפגע קשה, והוא סובל מתסמונת נדירה מאוד. המקרה שלו הוא אחד משבעה מקרים מתועדים בכל העולם.

בגלל הפגיעה הזאת, מחר בבוקר הוא לא יזכור אותי, לא יזכור שנפגשנו היום והוא סיפר לי על חייו במשך ארבע שעות ארוכות ומרתקות. הוא לא יזכור שום דבר ממה שקרה לו אתמול. הוא לא יזכור שהוא נתן לי את הספר הקצר שלו, "טאבולה ראסה", וכתב לי הקדשה של כמה מילים בעמודו הראשון: "מסקנה לקצרים בזמן: אתה לא יודע מה יש לך עד שאתה לא מאבד את זה. זיו".

"אתה לא יודע מה יש לך עד שאתהמאבד את זה". זיו שמרגד. צילום: ריאן

כשיתעורר זיו שמרגד בבוקר שאחרי הפגישה שלנו הוא כבר יהיה לאחר תהליך "איפוס" שהמוח שלו עשה בזמן שישן.

אתה חולם בלילה?
"לא. זה עוד אחד מהדברים שאיבדתי מאז הפגיעה. אני נרדם ומתעורר. אם יש משהו שאני מצטער שאיבדתי בעקבות התאונה זה היכולת לחלום. החלומות הם הרצונות שלך, הם מנתבים אותך, דרכם אתה מבין מה מפריע לך, מה אתה רוצה. קצת מבאס שהזכרת את זה".

בדרך לבטר פלייס

"הדבר הראשון שאני זוכר אחרי התאונה, וזה חקוק לי עד היום כטראומה, זה מה שקרה אחרי תרדמת של חודש וחצי", פורש שמרגד את נקודת ההתחלה בסיפור לידתו מחדש. "התעוררתי על מיטת בית החולים, לא מסוגל לזוז, מחובר לכל מיני מכונות, מסביבי אנשים שבקושי מצליחים לדבר, אחדים השמיעו נהימות, כאילו ניסו לדבר ולא הצליחו. זיהיתי לידי משהו שנראה כמו זמזם והתחלתי ללחוץ עליו בהיסטריה.

"כעבור דקה הגיע אח. 'מה אני עושה כאן? מה הסיפור? מה קורה פה?'. הוא אומר לי: 'אתה אחרי תאונת דרכים, נפגעת בראש'. הסתכלתי עליו מתוך ההלם ושאלתי אותו: 'תגיד, למה אתה אומר לי את זה במין אפאתיות כזאת?'. הוא הסתכל עליי ואמר: 'זו הפעם השלישית שאני אומר לך את זה, כל בוקר אתה מתעורר ושואל את אותה השאלה'".

"אמנזיה אנטרוגרדית", הוא מכניס את התיאור הזה למסגרת מונח רפואי ופותח צוהר קטן לעולמו. "אני לא יכול לזכור או לייצר זכרונות חדשים. נהרסו לי קופסאות אחסון נתונים, ואני לא יכול לאחסן כמעט שום דבר חדש. רק שבניגוד לדמות של ההוא מהסרט 'ממנטו', איבדתי לא מעט מזיו הקודם שהייתי, אני לא זוכר הרבה ממנו".

בספרו "טאבולה ראסה" מספר שמרגד על איבוד תודעת העבר שלו: "הבור האישי שלי בתודעה נגס בשטח הזיכרון נגיסה הגונה, כשהוא לא מפלה בין ימין לשמאל... במצבים בהם נפגע בית החרושת שמייצר דברים, מתרסקים בנוסף כמה מחסני ציוד בדרך המובילה אליו".

אתה זוכר את התאונה?
את התאריך הוא שולף מיד — 18 באוקטובר 2012. "את התאריך הזה אני לא יכול לשכוח. עליתי על האופנוע, הייתי בדרך לעבודה. בצומת מסובים מישהי נזכרה שהיא צריכה לפנות ימינה, עברה נתיב, שברה את ההגה והעיפה אותי. מזל שהיא הודתה וסיפרה מה קרה, כי באמת לא זכרתי כלום. אין לי מושג מה קרה שם".

אחר כך הוא מחייך ומוסיף אנקדוטה סרקסטית: "בבוקר התאונה הייתי בדרך ללקוח. קיבלתי הוראות להגיע לבטר פלייס, מקום שכבר נסגר מאז. מה שאמרתי לבוס שלי אחרי התאונה זה: 'שמע, אני קיבלתי הוראה להגיע לבטר פלייס, בהתייחס לנסיבות באמת הגעתי למקום יותר טוב'. זה מצחיק נו, תעלי חיוך", הוא מבקש ואחרי שתיקה אומר: "את יודעת, יכולתי גם לומר שבגלל שלא הגעתי, בטר פלייס נסגרו". אנחנו צוחקים יחד. אי אפשר לעצור את זה.

שמרגד אמנם איבד 15 אחוזים מאונת המוח הימנית שלו, אבל הוא אינו מוותר לזיכרון ההרוס שלו. הוא נעזר ביומן שמלווה אותו מרגע שהוא מתעורר ועד שהוא הולך לישון. "אתה לא זוכר? תרשום. זה הדבר הראשון שלמדתי בשיקום בבית החולים", הוא מספר.

וזה לא פשוט כל כך, כי מלבד העבודה על הזיכרון אחרי התאונה הוא נאלץ לעבור שיקום גם ביד שמאל הפצועה, שתנועתה מוגבלת עד היום, וגם בפלג גופו השמאלי. קשה להבחין בכך מיד, אבל שמרגד אינו מסתיר זאת. "לקח לי גם זמן עד שהבנתי איך לרשום את הדברים. הבנתי שאני צריך לפרט עד כמה שאפשר. היו מקרים שבהם הסתכלתי על מה שכתבתי וניסיתי לפענח מה אני אמור לעשות".

איך אתה זוכר שאתה צריך להסתכל ביומן בכל בוקר?
"יש דברים שכבר נכנסו לקופסה סודית של אינסטינקטים. אני מרגיש את זה, אני כבר יודע את זה. היומן הוא האלוהים שלי. בלעדיו אני לא יכול לתפקד ואני לא רוצה לדמיין מה יקרה אם אאבד אותו".

רגש מעורר בך זיכרון?
"רק רגש. הממד הרגשי הוא הפקטור הכי משמעותי בשבילי לזכור דברים. אם אני מתרגש אני חושב על זה, זה רץ לי בראש שוב, ואני שוב חושב על זה, אם זה כעס, אהבה, חשש. אבל אני כותב ומציין את זה גם בספר שלי, שאי אפשר להיות ברגש כל הזמן, כי אני לא רוצה לקבל התקף לב. אתה צריך מיינדפולנס, לוותר על הזיכרון, לקבל את העובדה שאתה לא זוכר, אתה לא יכול לכוון לרגש כל הזמן כמו איזה קלף ג'וקר שתמיד תזרוק".

בין עולם הרגשות, איבוד הזיכרון והבוקר שלמחרת, נראה שיש משהו מובהק אחד שמאפיין את שמרגד, והוא מתנה גדולה — היכולת לקבל את המצב כמו שהוא. "בהתחלה ניסיתי כל טיפול אפשרי, חיפשתי את דלת היציאה החוצה, חיכיתי וקיוויתי למישהו שיגיד לי שאפשר לצאת מהמצב שלי, אבל אין דרך לעקוף את המגבלות האלה. אני זוכר שאני צריך לכתוב, זה מה שאני זוכר. אין לי חוויית זיכרון, אין בי תמונות, זה לא קיים בי יותר, אני יכול להיאבק בזה עד סוף החיים, אבל אין וזה לא יהיה עוד".

תרשום תרשום, זוכר זוכר.
"בדיוק".

לצד היומן שלו יש כמה דברים מרכזיים בחייו של זיו לאחר התאונה שמעוררים בו רגש ושומרים על זיכרון, אמנם לא זיכרון בתמונות כמו שהוא עצמו מעיד, אבל אותו זיכרון רגשי שמשמר המשכיות. "זה כמו לופ, אני חושב על בת הזוג שלי לכל אורך היום, אני חושב ונזכר בה כל הזמן. מתגעגע אליה. היא הבן אדם הכי חשוב בחיי. אנחנו יחד כבר שלוש שנים, חיים יחד באותה הדירה".

מה עוד מעורר בך רגש?
"אני עוקב אחרי ההרצאות ב'טוקהאוס' ולא שוכח לבדוק באיזה יום באותו השבוע אני מתנדב בעמותת ויגן פרנדלי. זה הכוח של המרכיבים הרגשיים".

תודה על ווייז

מה אתה זוכר מזיו שלפני התאונה? מי היית אז?
"אני לא זוכר הרבה. בעבר חפרתי בכל דבר שרשמתי, ניסיתי לחפש זכרונות בתקווה שמשהו ידליק לי איזה משהו. בשלב מסוים הגעתי למסקנה שאני מסתובב סביב עצמי".

ובכל זאת, מה אתה יודע על זיו?
"תראי, כשקראתי את קורות החיים שלי מפעם התחשק לי למחוא כפיים לעצמי. אהבתי לחשוב. התעסקתי באבטחת מידע במחשבים, הייתי באחת החברות הכי רציניות שיש. שלחו אותי לאפריקה, לאמריקה, הסתובבתי בעולם. ייעצתי ל־Bank of America. עסקתי בתחום שכל הזמן התחדש, כל הזמן הייתי צריך להיות עם היד על הדופק, לאתר את הדבר הבא, המוח שלי היה בגירוי אינטלקטואלי מקסימלי, ואהבתי מאוד את התחום. השאיפות של זיו אז היו בעיקר מקצועיות. אהבתי את הקטע הזה שמישהו אומר לי אי אפשר ואני מנסה למצוא את דרך המילוט.

"אולי זה לא יישמע כל כך קשור, אבל אני מגיע מבית דתי ויצאתי מהדת. אם בדת אומרים לך שאלה החוקים, אני תמיד רציתי להתחכם, להתפלפל, לומר בסדר, אבל אולי נעקוף, רציתי תמיד לשבור את הכללים של האסור והמותר".

גר ברחוב זכריה. צילום: ריאן

אגב דת ומשמעות של שמות, אתה גר ברמת גן ברחוב זכריה.
"יש לי בעיית זיכרון, ואני גר ברחוב זכריה, זו אנקדוטה מעניינת לצילום, אבל לא יותר מזה. יש פה אירוניה. אל תכניסי את אלוהים לתמונה. בעבר היינו במגעים למען האמת, אבל אני לא ממש בקשר טוב איתו, אני גם לא ממש מרוצה מהטיפול שלו בבעיה", הוא מצחקק וממשיך הלאה.

זיו נולד ברמת גן למשפחה דתית ("כיפה סרוגה", הוא מבהיר). הוא בן בכור, ויש לו אח ואחות קטנים ממנו. אביו עסק בניהול ובשיווק, ואמו היתה סגנית מנהלת בנק. כשהיה בן 14 עברה המשפחה לזכרון יעקב, ושם אירעה תפנית. "כשראיתי מה קורה בחוץ, מחוץ לדת, לא יכולתי לחזור לשם. אהבתי את החקלאות, את אנשי האדמה", הוא מספר את עברו כאילו הוא זוכר לרגע איך הרגיש. ג

ופו החסון, שנראה בתצלומים שלפני התאונה וגם היום, מעיד ככל הנראה על החיבור לגוף הפיזי כחוט מקשר בין זיו שלפני התאונה וזיו שאחריה. בגיל 15 עזב את הבית ועבר לגור בקיבוץ עם חברתו. "בעבר לא הרגשתי קשור לבית שלי, למשפחה שלי, לא התחברתי מספיק. היום אני מסתכל אחרת על המשפחה ועל ההורים שלי, אני מודה עליהם מאוד־מאוד. אנחנו קרובים, ואחת לשבוע נפגשים. אחרי התאונה ההורים שלי לא סרו מהמיטה שלי, הם ממש גרו בבית החולים, לא עזבו אותי לרגע".

לאחר שירות צבאי בהנדסה קרבית עבר שמרגד לאילת, לעבודה מועדפת בבית מלון. אחר כך פסח על הטיול הגדול והתייצב מיד בשערי אוניברסיטת בן־גוריון. "יש לי תואר כפול, בגיאולוגיה ובביולוגיה. קיוויתי לחבר בין התחומים האלה למחשבים, לעשות משהו חדשני, אבל לא הספקתי", הוא מתוודה. קורות החיים שלו מלמדים על נסיון תעסוקתי רחב בתחום אבטחת מידע, תכנות, מחשוב.

"לתפקיד שעסקתי בו קוראים האקר כובע לבן. בניגוד להאקר כובע שחור, שתפקידו לפרוץ ולהרוס, התפקיד שלי היה לשמור על המערכות", הוא מסביר. התצלומים שהוא שולף מעידים על בחור חסון שידע לצלול וטייל בטבע לא מעט. בספרייה שלו יש ספרי מדע ופנטזיה ולא מעט ספרים של דאגלס אדאמס וריצ'ארד באך.

"את הכל אפשר לקחת ממך. אפשר לקחת הכל", הוא מדייק כשאני מנסה לברר איתו אם יסכים איתי שיש דברים שאי אפשר לקחת מבן האדם שהיה, גם אם איבד את הזיכרון. "היו אנשים במחלקה לידי, חוץ מאלה שסיימו את המאבק שלהם, והוציאו אותם החוצה, היו כאלה שרק נהמו, אנשים שהם לא אנשים, שאיבדו את האנושיות שלהם, שהפכו למיני־מכונה. ראיתי היטב איך אפשר לקחת הכל מהאדם, מעבר לאופטימיות ולתקווה".

במה נאחז בן אדם שמאבד את כל עולמו ברגע אחד?
"בהתחלה חשבתי שבתוך כמה חודשים אני עוקף את המגבלות וחוזר לאופנוע שלי. בן אדם זקוק לאשליה העצמית הזאת כדי שתהיה לו תקווה. אתה לא יכול לקום פתאום ולראות שאתה נכה, לא זוכר, אתה צריך לראות עתיד".

הצלחת לראות התקדמות?
"מה שהסטטיסטיקה אומרת זה שחודש-חודשיים אחרי הפגיעה עצמה אדם יכול להתגבר על מגבלות, אבל אז הוא מתיישר, רץ קדימה כדי להישאר במקום ולא לרוץ אחורה. כי המוח הפגוע עלול לחזור למגבלות שלו, ולכן צריך להתעקש ולאתגר אותו כדי שהוא לא ילך אחורה".

ואיך אתה עושה את זה?
"קשה לי להגיד, אבל בכל פעם שאני נתקל במגבלה, ואני נתקל בהן המון, אני שובר את השיניים כדי להתגבר עליהן. ברמה הכי בסיסית. תגיע לפה, תגיע לשם. תודה לאלוהים על ווייז. אני נוסע, מגיע ליעד, אבל אף פעם לא זוכר איפה חניתי".

יש אנשים שלא זוכרים איפה הם מחנים את המכונית שלהם גם בלי אמנזיה.
"יש גם 'רגילים' שיודעים לשכוח את אומרת", הוא מצחקק.

מה אני עושה פה

אחת לשבוע פוקדים חברים את ביתו של שמרגד למשחק פוקר. בשאר הזמן מתמלא היומן שלו בהרצאות על מדע והיסטוריה בטוקהאוס, חדר כושר, מכון השיקום רקנאטי, שבו הוא מקבל ייעוץ תעסוקתי ופסיכולוגי, והוא אינו פוסח על התנדבות למען בעלי החיים בעמותת ויגן פרנדלי. בכינוס הטבעונות העולמי השנתי של העמותה, שהתקיים בתל אביב בסוף השבוע זיו מספר את סיפורו האישי והשינוי שעבר.

יש קשר בין התאונה לטבעונות?
"ודאי. ללא התאונה סביר להניח שלא הייתי מגיע לזה. השתניתי, אני רואה את הדברים. בגלל הפגיעות שלי הבנתי שהכי חשוב לי למנוע סבל וכאב. אמנם לא הצלחתי לעצור את כאבי שלי, אבל אנסה להוריד אותו מאחרים, זה הלב של התובנה הזאת. אחרי שנתיים במסגרות טיפוליות מהקשות ביותר שיש, אחרי שראיתי סביבי כאב וסבל 24 שעות ביממה, כל הזמן בכי וצעקות מסביבי. בן אדם שדיברת איתו, ניהלת איתו שיחה כלשהי לפני כמה שעות, סיים את תפקידו ומפנה את המיטה בתוך דקות.

"שנייה אחרי זה כל המשפחה בחוץ, בכיות צעקות, אתה סופג את זה כל הזמן, כל רגע אתה שומע ורואה את הסבל והכאב. ראיתי קרוב לעשרה אנשים שמתו. הגיע רגע שבו אתה אומר 'די, אני לא יכול עם הכאב, אני לא יכול לראות אנשים סובלים'. בסוף 2012, כמה חודשים אחרי התאונה, היה באזז גדול סביב הטבעונות, ואז נחשפתי לה באיזושהי דרך ולא יכולתי לעצור את זה".

קוראים לזה חמלה, לא?
"לא חמלה כמו שאנחנו מכירים אותה בדרך כלל, כלפי בני אדם בלבד, אלא חמלה כלפי כל יצור שמסוגל להרגיש. דמייני לעצמך מה זה לחיות במיטה שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש. קורים דברים קיצוניים מאוד לידך, ואתה לא מבין. כל פעם אתה שוכח איפה אתה נמצא, לומד מחדש, אתה רואה סביב את כל מה שקורה מסביבך ואתה אומר לעצמך, עוד שנייה זה יהיה אני. אתה לא יודע לאן תגיע, מה עלול לקרות. שמעת על מיינדפולנס? לחיות את הרגע?".

זה המוטו?
"לא. זה מחוסר ברירה. אין לי זיכרון, וכל מה שנשאר לי זה לחיות את הרגע".

ומה בכל זאת משאיר אותך חזק?
"יש משפט שחדר אליי, שחזרו עליו בשיקום בכל מיני אופנים. החדירו לי את הרעיון שלא משנה כמה לאט אתה מתקדם, כל עד אתה לא מפסיק להתקדם תמשיך, לא משנה אם זה צעד של מילימטר, כל עוד אתה מתקדם תתקדם".

הטבעונות מונעת מרגש כמו הרצון לנוע קדימה?
"אי אפשר להשוות בין העקיצות שעוברים בני האדם לסבל של בעלי החיים. אנחנו מדברים על שואה, לגבי החיות כל דקה יורדים כמה מיליארדים. למה לא מדברים על זה? אנשים חושבים שזה אוכל, שזה מוצר, אנחנו מכירים את המושג בעלי חיים, אבל אנחנו לא מתייחסים אליהם ככה. המוות זה הדבר הכי טוב שיש לבעלי החיים בעידן הנוכחי, כי הם גדלים לגיהינום.

"בעלי חיים לא מסוגלים לזוז, יושבים בתוך כלובים, מסתכלים בפאניקה על העולם הזה, לא מבינים מה קורה. חוסר ההבנה הזה הוא מה שאני ראיתי אצל פגועי הראש במחלקות של האשפוז שבהן הייתי. חוסר ההבנה, הפאניקה — מה אני עושה פה? למה אני לא יכול לזוז? מה עושים? זה מה שאני עברתי. זה מעבר לתחושת אין אונים, זה משהו הרבה יותר גדול, זה חוסר הבנה טוטלי של קיבינימט, מה קורה פה? זה לא שאני לא יכול לעשות, זה שאני לא מבין בכלל מה לעשות. פעם בכמה שעות דוחפים לי צינור לגוף כדי שאוכל ולא אמות".

אתה אומר שאיבדת את היכולת ללמוד, אבל נראה שלמדת לא מעט.
"בהתחלה כל הזמן ביקשתי שיתקנו אותי. בשלב מסוים הפנמתי שאני לא יכול להבין איך אני עובד. כשאתה קורא ובוחן את הדברים לעומק, אתה מבין שאנחנו לא מבינים כלום. ביליוני תאים של מוח אתה לא מסוגל למפות, זה מחוץ לתובנה שלנו. אנחנו יודעים איך לתאר בעיות, אבל לא יודעים לתקן אותן".

מצאת היגיון בעולם הזה אז?
"הייתי מחובר לתשעה מכשירים שונים, ויש לי הזכות לקרוא לעצמי נס רפואי. זיו של אז היה אחד כזה שהתעסק בעצמו. היום אני לא מסתכל כאינדיבידואל, אני רואה את המערכת. אנחנו חיים במקום שבו איש איש לעצמו, ללא ערבות הדדית, מסתכלים קודם על עצמנו, לא על מי שלצדנו, ודאי לא על מי ששונה מאיתנו. אם כבר אתה חזק יותר, אם כבר אתה ברמה אחת מעל, תשמור עליהם, תגן על החלשים".

בעצם אתה אומר "נולדתי מחדש"?
"היה צריך להרוס את זיו הקודם כדי לבנות את זיו שיש עכשיו, שיש לו זווית הסתכלות שונה. היה צריך להרוס מישהו ולתת לו לגדול מחדש. אתה לא יודע מה יש לך עד שאתה מאבד את זה. מה שאיבדתי גורם לי להבין מה יש לי, להעריך אותו, לגשת לסבל ולכאב בצורה אחרת. אני לא מסתכל רק על עצמי, אני מסתכל על המערכת ועל הדרך שבה אני יכול להשפיע על הסביבה, איך אני יכול להפוך אותה למקום יותר טוב, למקום פחות מכאיב. יש לי זווית אחרת על החיים, זווית שלא ראיתי קודם. אני מעריך את טוב הלב. אני לא יכול להסביר לך ולרדת לפרטים, אבל אני מתייחס ברצינות להיותך טוב, להיות טוב. כולם שווים".

להפוך חסרון ליתרון.
"באיזשהו מקום התאונה הזאת קרתה מסיבה מסוימת. אי אפשר לקרוא לזה אלוהים, אבל זה גרם לי לשים את הזוגיות שלי במקום ראשון בחיים. זוגיות, קשר מהותי עם בן אדם אחר. לעניין הטבעונות, אולי התאונה הזאת הרגה בן אדם אחד, אבל היא הצילה אלפי יצורים אחרים. בשיקום קראו למקרים קשים שהשתקמו 'לידה שנייה', מישהו מת, אבל מישהו נולד. בכל פעם שאני קורא את הספר שלי אני גאה. עוד קודם לתאונה הרגשתי שיש לי מה לומר, אבל לא ידעתי לבטא את זה. התאונה הזאת הוציאה ממני משהו החוצה. רופאים בשיבא ראו את מה שכתבתי והם דואגים להעביר את זה לפגועי ראש אחרים, זה משמח אותי".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו