במהלך הראיון ויקטוריה קוזק מתחילה לבכות. הדמעות זולגות, כשהיא נזכרת בכל הקשיים והתלאות שעברה בדרך להגשמת חלומה לעמוד על הבמה, כפי שתעשה בשבוע הבא, במסגרת ההצגה "וניה. גרסה".

קוזק בת ה-34 נאלצה לפרנס את אמה החולה בסרטן מאז גיל 16, אז עיקל הבנק את דירתן. במקום ללמוד משחק, היא עבדה במשך שנים במשרה יציבה, כדי לדאוג שהחשבונות ישולמו ושיהיה אוכל על השולחן. רק בגיל 30 החלה ללמוד משחק, וכעת, עם קבלת התפקיד המקצועי הראשון בחייה, היא מקווה שעתידה יהיה על הבמה.

ויקטוריה קוזק. מתכננת להקים סטודיו למשחק בנתניה | צילום: ויקטוריה מנשירוב

נערה מפרנסת

מגיל צעיר חלמה קוזק להיות שחקנית. לאחר שאמה והיא עלו לארץ בשנת 1996, והתמקמו בחדרה, היא תיכננה ללמוד משחק, מיד אחרי השירות הצבאי. עד גיל 15 היתה תלמידה מצטיינת בתיכון חדרה, אבל אז אמה חלתה. "אמא שכבה במשך שנה במיטה עם כאבים, ולא יכלה לעבוד", משחזרת קוזק. "היינו עניות. לא היה אוכל במקרר, לא היה מי שישלם את החשבונות, לקחו מאתנו מוצרי החשמל שקנינו כשעלינו, וגם ניתקו לנו את החשמל".

בלית ברירה, קוזק בת ה-15 יצאה לעבוד. בלילות עבדה כמנקה במשרדים ובמפעלים, ואחר כך כאורזת של פריכיות אורז במפעל. בבקרים, אחרי לילות נטולי שינה, ניסתה להמשיך ללמוד בתיכון.

"הייתי צריכה לדאוג לשלם שכר דירה, וגם אוכל, תרופות וכירופרקטיקה לאמא. אף אחד בתיכון לא ידע מה אני עוברת. גם החברות שלי לא ידעו. התביישתי להכניס אז אנשים הביתה. החברות שלי היו אומרות 'אולי נבוא אלייך', והייתי ממציאה כל מיני תירוצים למה עדיף שאבוא אליהן. קיוויתי שהן יציעו לי לאכול".

ואז, כשהיתה בת 16, הורע המצב עוד יותר. הדירה שבה גרו, שאותה קנו בעזרת משכנתה כשעלו ארצה, נלקחה מהן. "בוקר אחד דפקו על הדלת. הייתי לבד בבית, אחרי משמרת לילה, ולא היו לי כוחות ללכת בית הספר. הודיעו שלוקחים לנו את הבית, ושיש לנו עשר דקות להוציא חפצים, ואז החליפו את המנעול. התברר שהיה צו של בית המשפט, אבל לא ידענו על זה. אמא שלי לא ידעה לקרוא מכתבים בעברית, ואני הייתי ילדה. יצאתי מהדירה בפיג'מה, עם סנדוויץ' שוקולד ותרמיל גב. כשאמא חזרה, אמרתי לה 'אין עוד בית, אמא'.

במשך כמה שבועות התגוררו קוזק ואמה אצל מכרה של האם, שריחמה עליהן. בהמשך שכרו השתיים דירה זולה בגבעת אולגה, שבה חיה האם עד היום.

השלכתן מהבית סימנה לקוזק שעליה להתבגר, ומהר. "הייתי בת 16, והבנתי שאם אני לא אעשה משהו, אף אחד לא יעשה את זה. קיבלתי על עצמי את האחריות לבית. מאז בדקתי כל מכתב שהגיע, שילמתי את החשבונות, והלכתי לארגונים שצריך כדי לקבל עזרה. היו המון חובות, והצלחתי להוציא אותנו מהמצב הזה".

היא ניסתה להמשיך ללמוד בתיכון, אך התקשתה להגיע ללימודים אחרי משמרות לילה, שנמשכו משבע בערב עד שבע בבוקר. "מרוב שהייתי עייפה ומותשת, לא תמיד הגעתי לתיכון, וגם לא הקפדתי על שיעורי בית ומבחנים. לא באמת למדתי באותה התקופה. לפני כן הייתי תלמידה מצטיינת, אבל אז המורות התלוננו עליי. עשיתי רק חלק מהבגרויות".

כעסת אז על העולם?

"הייתי אגרסיבית כלפי העולם, כי הרגשתי שהמצב הזה לא הוגן. הבנתי שאין לי ברירה, ושאני צריכה להקדיש זמן כדי שיהיה אוכל במקרר ושאמא תחייך".

בסיום התיכון החלה לעשות שירות לאומי, אך עזבה באמצע. "לא יכולתי להמשיך שם עם 800 שקל בחודש, כשאנחנו  קורסים כלכלית בבית".

קוזק מצאה עבודה יציבה בחברת HOT, ובה עבדה במשך עשר שנים, והתקדמה למגוון תפקידים. "עבדתי שם כמו מכונה, עובדת ומשלמת שכר דירה, אוכל ותרופות. התחלתי מתפעול מכירות, קודמתי לגביית חובות של לקוחות ואחמ"שית במוקד מכירות, והתפקיד האחרון שלי היה לערוך סדנאות במוקד המכירות".

בעקבות החלום

ואז, קוזק נקלעה לדיכאון. "באותה התקופה הפסקתי לחייך. הרגשתי שאני לא מצליחה להגשים את החלומות שלי. הרגשתי שאני לא באמת חיה, אלא רובוט. הייתי מתעוררת בבוקר ולא רוצה עוד ללכת לעבודה, אף על פי שהייתי טובה במה שעשיתי. הבנתי שמשהו אחר בוער בי. ראיתי איך אני מגיעה לגיל 30 בלי להגשים את החלומות שלי. הבנתי שכל חיי אני עושה מה שאני חייבת לעשות, ולא מה שאני רוצה. כתבתי על דף את המחשבות שלי, כמו: בשביל מה באתי לעולם הזה, ומה הייעוד שלי".

מה עזר לך לשרוד את רגעי המשבר?

"החלומות שלי החזיקו אותי ברגעים הקשים. שם נמצא הכוח שלי. כל הזמן קיוויתי שיום אחד אהיה מקור השראה, שאגיע לבמה, שאשמיע קול דרך הדמויות שלי, שארגש קהל ואשמח אנשים. חלמתי גם שיום אחד יהיה לנו בית גדול, ושאמא שלי תהיה חופשייה ומאושרת. נהגתי לדבר לעצמי, ולהגיד לעצמי שיום אחד 'את תגשימי את החלום שלך, וכרגע את צריכה להוציא אותנו מהעוני'".

באותה התקופה השתתפה בערבים בסטודיו רוסי למשחק בחדרה, "לייק". רק לאחר שהשתתפה בסדנה לפיתוח עצמי, נולדה אצלה התובנה, כי למרות החששות הכלכליים, עליה לפעול להגשמת חלומה. היא אזרה אומץ, התפטרה מעבודתה, ונרשמה לתוכנית לימודים בת שלוש שנים בבית הספר למשחק "ניסן נתיב".

"אחרי שעבדתי כמו חמורה כל החיים שלי, הבנתי אז, שאמנם אני בת 30, אבל אני רוצה להגשים את החלום שלי לשחק, גם אם יהיה קשה והכסף לא יספיק".

זה יתרון או חיסרון, שהיית מבוגרת יותר משאר הסטודנטים?

"זה לא היה קל בהתחלה, אבל הגיל היה יתרון, כי ניסיון החיים שלי והתלאות שעברתי הם מתנה בעבורי כשחקנית. אני יכולה לשלוף על הבמה מניסיון החיים שלי, ומהחוויות שעברתי. למשל, כשעשיתי מונולוג של מישהי שמדברת על מת שמגיע אליה בחלומות, הוצאתי את המונולוג הפנימי שלי על סבתא שלי, שמתה כשהייתי בת תשע מסרטן, ועד אז גידלה אותי כמו אמא".

איך הסתדרת מבחינה כלכלית במהלך הלימודים?

"שילמתי מראש על הלימודים, מכספי הפיצויים שקיבלתי מהעבודה. כל חודש הפרשתי סכום לאמא שלי, ממה שנשאר מכספי הפיצויים, כדי לשלם על אוכל, על תרופות, וחלק משכר הדירה. כשהכסף לא הספיק, אחרי כשנה וחצי התחלתי לעבוד בערבים במלצרות וכמארחת, בנתניה".

עד היום, כשקוזק כבר גרה עם בן הזוג שלה, היא עוזרת לפרנס את אמה באמצעות עבודה בקליניקה לאסתטיקה. "אנחנו מסתדרים, אבל זה קשה. למזלי, בן הזוג שלי עובד קשה לפרנס אותנו, ותומך בי, כדי שאעשה כל מה שאני יכולה כדי להיות מאושרת".

מה מצב אמך כיום?

"היא מרגישה הרבה יותר טוב, ועובדת שעתיים-שלוש ביום כמטפלת לשתי קשישות. אני מתרוצצת בין החזרות לעבודה ולאמא שלי".

תפקיד ראשון

שנה עברה מאז שסיימה ללמוד, ורק כעת זכתה בתפקיד. בשנה הזאת כבר כמעט התייאשה. "אחרי שסיימתי את הלימודים בהצטיינות, ועשיתי תפקידים ראשיים בבית הספר, מצאתי את עצמי לא משחקת במשך שנה, ועובדת בעבודות, שכבר חשבתי שלא אעשה עוד. זה לא היה קל, אבל המשכתי להאמין שאני שחקנית טובה, ומי שטוב ומנסה שוב ושוב, מצליח. בשיא הייאוש, כשהבנתי שאצטרך לעבוד כל החיים בעבודה שאני לא אוהבת, התקשר אלי מיכאל קייט, הבמאי של ההצגה, וקיבלתי סוף סוף תפקיד". קוזק משחקת את ילנה, התפקיד הנשי הראשי בהצגה "וניה. גרסה", שהיא עיבוד מקורי להצגה הקלאסית "הדוד וניה" של צ'כוב.

ומה בנוגע לעתיד?

"אני שואפת לשחק ולהתפרנס ממשחק, ומתכננת להקים בנתניה סטודיו למשחק לילדים ונוער".

ההצגה "וניה. גרסה" עלתה לראשונה השבוע במסגרת פרויקט רב-תרבותי בבית ניסן נתיב בתל אביב.