פרופ' ברנשטיין. "לא חשבתי אפילו שאהיה מועמדת לפרס". צילום: יאיר שגיא

ביום רביעי, 3 באפריל, צילצל הטלפון של פרופסור דבורה ברנשטיין. על הקו היה שר החינוך, נפתלי בנט. "ברצוני לבשר לך כי נבחרת לכלת פרס ישראל לחקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה לשנת תשע"ט", הוא אמר. פרופ' ברנשטיין, תושבת חדרה, שלפני כחצי שנה נודע לה שהיא אחד המועמדים לקבלת הפרס, לא הסתירה את התרגשותה. "הרגשתי שמחה וסוג של סיפוק", היא אומרת. "את הפרס אקדיש להמשך מחקריי על החברה הישראלית".

פרופ' ברנשטיין מספרת, כי השיחה עם השר בנט ארכה כרבע שעה, והתמקדה בעבודתה האקדמית ובהצלחתה בה. "השר סיפר לי שקרא בעיון את החומרים של הוועדה, וגילה עניין רב בנושאים שבהם אני עוסקת", היא מגלה. "בעבורי מדובר בפרס חשוב, שבא אחרי שנים רבות שבהן עסקתי בחברה הישראלית. האמת היא, שלא חשבתי אפילו שאהיה מועמדת לפרס, ולא כיוונתי לרגע הזה.

"אני מעריכה כי בחרו בי בזכות עבודתי האקדמית לאורך כל הדרך. משנות ה-70 עבדתי וחידשתי בחקר החברה הישראלית. גם הנושאים שבהם עסקתי, גם שיטות המחקר שלי וגם צורת הכתיבה שלי בכל שלב חידשו — לעומת מה שהיה מקובל בתחום. הפרס הוא הכרה והערכה לעבודתי המקצועית, ובהחלט נותן לי סיפוק רב".

פורצת דרך

דבורה (דבי) ברנשטיין נולדה ב-1944 בשיקגו, ארצות הברית. בשנת 1947, כשהיא בת שלוש, עלתה עם משפחתה ארצה. המשפחה התגוררה תחילה ברחובות, מאחר שאביה הרברט ברנשטיין ז"ל עבד ככימאי במכון ויצמן. בשנת 1951 עברה המשפחה לחיפה, ושם גדלה ברנשטיין. היא למדה בבית הספר הריאלי.

לאחר מכן עברה לקיבוץ רביבים בדרום, ומשם עברה לירושלים ולמדה באוניברסיטה העברית. ברנשטיין סיימה תואר ראשון בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה, ותואר שני בסוציולוגיה. אז עברה לאנגליה, ושם למדה לדוקטורט בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה. עם חזרתה ארצה קיבלה משרה מאוניברסיטת חיפה כמרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

"לפני כמה עשורים המדינה סיפקה דיור בשכירות בתשלום נמוך מאוד למשפחות מעוטות יכולת, וכיום המלאי של הדירות האלה הוא קטן כל כך, עד שמשפחות ממתינות שנים רבות. גם תופעת עובדי הקבלן לא הייתה קיימת בעבר"

ברנשטיין הקימה משפחה עם בן-זוגה יוסף שם טוב ז"ל, שעבד כמנופאי בנמל חיפה. לשניהם נולד בן ששמו יותם. כיום הוא בן 34, ומסיים לימודי דוקטורט בכלכלה. בשנת 1997 עברה המשפחה לחדרה, ומאז היא מתגוררת שם. "בחרנו בחדרה אחרי שחיפשנו בית ספר דמוקרטי לבן שלנו", היא מספרת. "הוא למד בבית הספר הדמוקרטי בחדרה, ומאז אני גרה בעיר".

ברנשטיין היא פרופסור לסוציולוגיה ולהיסטוריונית חברתית, ומרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. מחקריה התמקדו בתקופת המנדט והעשור הראשון למדינה, ועסקו בסוגיות חברתיות מרכזיות בחברה הישראלית: יחסים בין אשכנזים למזרחים, יחסים בין יהודים לערבים, ומעמד האישה בחברה הישראלית. מחקריה בחנו את אי השוויון בחברה הישראלית המתהווה, הם משלבים מחקר היסטורי וניתוח סוציולוגי, ונחשבים פורצי דרך.

פרופ' ברנשטיין. צילום: יאיר שגיא

המחקר הראשון של פרופסור ברנשטיין נעשה בשנת 1971, בזמן לימודיה לתואר השני בסוציולוגיה. "זאת הייתה עבודת המחקר שלי לתואר השני, והתייחסה לתנועת הפנתרים השחורים, שהתחילה לפעול בחורף 1971", היא מספרת. "חקרתי את התנועה, את ההתפתחות שלה, את הפעילות שלה, את כוונות הפעילים".

פרופ' ברנשטיין מסבירה מדוע בחרה להיות סוציולוגית שעוסקת בנושאים חברתיים: "זאת מהות התחום. היום סטודנטים בוחרים פחות בתחומים עיוניים, והנטייה היא לפנות יותר לתחומים שאפשר ליישם אותם בשוק העבודה".

אחת הסוגיות הנוכחות בחברה הישראלית נוגעת לאי השוויון בה. על פי ראייתה של פרופ' ברנשטיין, בימינו הפער רק התרחב. "לא במקרה, בסוציולוגיה לא עוסקים בניבוי ולא בתחזית", היא אומרת, "אבל קיימת מגמה ברורה, זה כ-20 שנה, של צמצום אחריות המדינה לרווחתו של הפרט. למשל, לפני כמה עשורים, המדינה סיפקה דיור בשכירות בתשלום נמוך מאוד למשפחות מעוטות יכולת.

"כיום, מלאי הדירות האלה הוא קטן כל כך, עד שמשפחות ממתינות שנים רבות. גם תופעת עובדי הקבלן לא הייתה קיימת בעבר. היום, תחומי עבודה רבים מופרטים, אפילו בתוך מערכת החינוך. המשמעות היא פגיעה ביציבות העבודה, בתנאי העבודה ובזכויות העובדים. מעמדנו מבחינת אי השוויון לעומת מדינות מפותחות נעשה גרוע יותר".

השוליים למרכז

מה שאפיין את המחקרים של פרופ' ברנשטיין לאורך כל השנים היה ההתמקדות בקבוצות שוליים, שבדרך כלל לא שמו לב אליהן, בחברה הישראלית. "רוב האנשים לא התעניינו בשוליים של החברה, או הסתכלו על השוליים כבעיה סוציאלית", היא אומרת. כך, למשל, המחקר שערכה בשנות ה-80 על עובדות הניקיון, שהתמקד בהפרטה של התחום, כאשר המושג "הפרטה" עוד לא היה מוכר בחברה הישראלית.

"המטרה שלי הייתה להבין מה קורה לכל מיני קבוצות שוליים, כמו עובדות הניקיון, שפתאום הפכו מעובדות אוניברסיטה כמוני — לעובדות קבלן", היא מפרטת. "טענתי העיקרית בנוגע לעובדות הניקיון הייתה, שכאשר מסתכלים על השוליים של החברה, לומדים על תופעות שהן רלוונטיות לחברה כולה. המעבר של עובדות הניקיון לעבודה באמצעות קבלן מדגים את הקשר בין מה שקורה בשוליים לבין יתר חלקי החברה".

"טענתי העיקרית בנוגע לעובדות הניקיון הייתה, שכשמסתכלים לשוליים לומדים על תופעות שהן רלוונטיות לחברה כולה. מעבר עובדות הניקיון לעבודה באמצעות קבלן מדגים את הקשר בין מה שקורה בשוליים לבין שאר החברה"

פרופ' ברנשטיין מסבירה כי כיום, 30 שנה אחרי המחקר שלה, תופעת ההפרטה וההעסקה הלא-ישירה הפכה נרחבת הרבה יותר. "בשנות ה-80 לא יכולנו לדעת אם התופעה תתרחב, אבל לי כחוקרת היה חשוב לתעד ולהבין מה קורה כאן, ולהתמקד בתהליך הפגיעה בזכויות העובדים עם המעבר להפרטה".

פרופ' ברנשטיין גם ערכה מחקר על המעברות, ומחקר על מעמדן של נשים בחברה היהודית בתקופת המנדט. היא חקרה יחסים בין יהודים לערבים בשוק העבודה בחיפה, כעיר מעורבת בתקופת המנדט. "כאן חקרתי את עניין התחרות בין העובדים הערבים והיהודים, שיתופי הפעולה, מאבקים משותפים", היא מספרת. נושא אחר שחקרה פרופ' ברנשטיין היה "נשים בשוליים" בתקופת המנדט בתל אביב: נשים שעסקו בזנות, וכן, נשים שבעליהן נטשו אותן, עקב קשיי הסתגלות לארץ כמהגרים".

בנימוקי ועדת הפרס לבחירתה של פרופ' ברנשטיין נכתב: "פרופ' דבורה ברנשטיין הובילה שינויים משמעותיים בפרדיגמות סוציולוגיות-אנתרופולוגיות בחקר החברה הישראלית, מתוך הסתכלות רב-תחומית החובקת היסטוריה, אנתרופולוגיה, משפט וחברה. מחקרה מצטיין בהכוונת הזרקור לשולי החברה, המאפשרת תרומה ייחודית להבנת יחסי מרכז ופריפריה והיסטוריה חברתית של חיי היום-יום".

במוצאי יום העצמאות תגיע פרופ' דבורה ברנשטיין מלווה בבני משפחתה לטקס לקבלת הפרם היוקרתי. "זה יהיה אחד הרגעים החשובים והמשמחים בחיי. את הפרס אקדיש להמשך המחקרים שלי. עכשיו אני עוסקת במחקרים חדשים במסגרת של שלבים התחלתיים".