20 אלף שקל. זה הסכום שמנסים לגייס בני משפחתו וחבריו של המתופף והמוזיקאי סלבה מסוז'ניק ז"ל, שנפטר מדום לב לפני עשר שנים והוא בן 35, לצורך הקמת מיצג לזכרו, שיוצב בכיכר בבית אליעזר ברחוב הפרדס.

מסוז'ניק, שהקים את מועדון ה"מיוזיק בונקר", הצליח בזמן קצר לסחוף אחריו עשרות בני נוער בחדרה לפעילות חינוכית ומוזיקלית. למרבה הצער, לאחר ארבע שנים עשירות בעשייה מוזיקלית הוא הלך לעולמו, והותיר אחריו את אשתו לינה, שלושה ילדים, ועשרות תלמידים שהלכו שבי אחריו.

המוזיקאי סלבה מסוז'ניק | צילום פרטי

ה"מיוזיק בונקר", חזונו של מסוז'ניק, ממשיך לפעול כיום כמועדון נוער, כחדר חזרות וכאולפן הקלטות. בשלט שבחוץ כתוב: "מיוזיק בונקר על שם סלבה מסוז'ניק", אבל לדעת חבריו ובני משפחתו, זה לא מספיק.

"בספטמבר 2008 נקטעו חייו של איש יקר מאוד, שהקדיש את חייו לחידוש מוזיקת הרוק בארץ", אומרת לינה, אלמנתו של מסוז'ניק. "היו לו המון כריזמה ואנרגיה, וכחובב רוק בעצמו, הוא הבין שאין מקום בפריפריה לילדים אוהבי רוק. ככה הוא המציא את ה'מיוזיק בונקר' שזו הצלחה מסחררת עד היום. חשבנו שלהנציח אותו בכיכר בבית אליעזר עם מיצג שקשור במוזיקה יהיה נכון, ואנו מקווים מאוד שהכסף ייאסף".

חיוך ענק

אייל עפגין, מנכ"ל עמותת "פנאי העיר", נזכר ביום שבו פגש בסלבה לראשונה, לפני כ-14 שנים: "שימשתי אז מנהל המתנ"ס בבית אליעזר, והגיע אליי בחור צעיר, עם שיער ארוך ועיניים מדהימות, ואמר לי ברוסית מעורבבת בעברית ובאנגלית, שהוא מוזיקאי. בקושי הבנתי אותו אבל התאהבתי בו מיד, במבט, בחיוך הענק. הבאתי מישהו דובר רוסית שהסביר לי שהבחור הוא מוזיקאי ומתופף, והוא רוצה שניתן לו איזה חדר, מקלט, 'מיוזיק בונקר' לדבריו, שזה יהיה חדר שכל בני הנוער שאוהבים מוזיקה יוכלו לנגן שם, להיפגש ולדבר על מוזיקה. למעשה, הוא רצה להקים מועדון נוער למוזיקאים. הסכמתי. לקחתי אותו למקלט ביוגוסלבים (אזור האזבסטונים בבית אליעזר). לא היה בו מים ולא היה חשמל, ובגשם הראשון הוא הוצף, אבל הבחור עם החיוך המדהים אמר לי 'איזה יופי'. חשבתי לעצמי שהוא מטורף".

עפגין מספר, כי את המקלט שיפץ מסוז'ניק בעשר אצבעותיו: "הוא בא עם הילד הקטן שלו, השיג תקציבים מפה ומשם, השד יודע מהיכן, ובמו ידיו שיפץ, צבע וניקה", אומר עפגין, "במקביל לקחתי אותו למתנ"ס לשמש כמורה לתופים, ולאט לאט הוא אסף סביבו עשרות בני נוער מהאזור. עם עברית עילגת וחיוך ענק הוא הצליח למגנט אותם והם הלכו אחריו באש ובמים. המועדון הפך שוקק חיים. סלבה הציב שם כלי נגינה ובנה הרכבים מוזיקליים. זה היה רעיון מקורי וענק".

רומן גישר, אז סגן ראש העירייה שליווה את הפרויקט של מסוז'ניק: "אני זוכר את היום שהוא הגיע אליי למשרד עם רעיון להקים פה גוף מוזיקלי. הרעיון היה למצוא נוער בסיכון שמסתובב ברחובות, ולהכניס אותם למקלט, שיחד עם סלבה ועוד כמה חבר'ה הפכנו לאולפן מוזיקלי. מצאנו אחרי תקופה קצרה משהו כמו 40 בני נוער שהכנסנו ל'מיוזיק בונקר'. הוא לא רק היה מוזיקאי מוכשר מאוד, אלא אדם עם יכולת חינוכית למצוא את הילדים האלה, וללמד אותם מוזיקה. כסגן ראש העירייה האמנתי בפרויקט ובסלבה".

על פי גישר, עד היום מפגשים אקראיים עם בוגרי ה"מיוזיק בונקר" מלאים ברגשות עזים למקום ולמסוז'ניק: "כשאנחנו פוגשים אותם היום הם זוכרים לטובה את אחד הפרויקטים הכי מוצלחים של העיר. לצערנו, סלבה הלך לעולמו בגיל צעיר כל כך, שהוא לא נמצא כאן לראות את הבוגרים, ואת הפרויקט שלו שממשיך לשגשג. זו אבידה כבדה למשפחה ולעיר. הוא היה פטריוט של העיר וגם של מדינת ישראל, וכשלינה אשתו פנתה אליי וביקשה להנציחו בכיכר בבית אליעזר, העברתי החלטה במועצת העיר, ועכשיו מגייסים כסף למיצג שתהיה לו אוריינטציה מוזיקלית. ככה סלבה והשם שלו יהיו רשומים בהיסטוריה של העיר, כפי שמגיע לו".

מודל לחיקוי

בין הפרויקטים שהקים מסוז'ניק היו ההרכבים המוזיקליים "רובים ושושנים" של נוער לפני גיוס, ו"כן למוזיקה לא לאלימות". ההרכבים שהקים ובנה ניגנו באירועים העירוניים והשתתפו גם בפרויקטים רחבי יריעה. ה"מיוזיק בונקר" הפך ברבות הימים לשם דבר, כך שממועצת פרדסיה פנו בבקשה לסייע להם להקים מודל כזה אצלם. "את כל זה הוא הספיק לעשות בארבע שנים, והיו עוד כמה מקומות בארץ שחיקו את המודל", אומר עפגין. "היינו גאים בפרויקט ולקחתי את כל מי שהגיע לעיר לבקר במרתף".

מיוזיק בונקר בחדרה | צילום: פרטי

את סלבה מתארים מכריו ואוהביו כאדם כובש עם הילה, כזה שהצליח למשוך בני נוער שהלכו אחריו בעיניים עצומות: "היתה שם משמעת ברזל בלי שהוא אי פעם הרים את קולו, או דיבר בבוטות. תמיד היה לו חיוך ענק על הפנים, הוא פשוט גרם לכולם להתאהב בו", סיפר עפגין. "כמורה לתופים במתנ"ס, המזכירה היתה מעירה לו שהילד הזה לא שילם וההוא לא שילם, ומכיוון ששכרו מגיע מאחוז מסוים מתשלומי הילדים, הפצירה בו להזכיר להם לשלם, אבל הוא היה אומר לה 'לא נורא, הם ישלמו בחודש הבא או כשיהיה להם'. הוא היה כולו לב, ועשה את מה שעשה מאהבת הדבר ומאיזו בעירה פנימית".

יורי כץ, 30, כיום תושב רמת גן, היה תלמידו של מסוז'ניק: "סלבה היה המורה שלי לתופים עד שהתגייסתי. הוא היה איש מיוחד והרבה יותר ממורה בשבילי, האיש הזה בא לשם מאהבה, היה לו אכפת והוא רצה לגדל דור של מוזיקאים. אבל זה לא היה רק זה, הוא לימד אותנו שתוצאות משיגים דרך עבודה קשה וביושר, עם ערכים והגינות. הרבה מאתנו, אילולא היינו שם, אני לא יודע היכן היינו מסתובבים ובמה מסתבכים. היו לנו כל מיני הרכבים כמו 'גרוב כבוש' ו'יהושוע חנקין ומייבשי הביצות', זו היתה תקופה נהדרת, עשינו המון מוזיקה ולמדנו המון מסלבה. היה לו ידע מוזיקלי פנומנלי, והוא היה אדם עם נשמה ענקית. התקופה הזו זכורה לי כאחת היפות, כשהדמות המרכזית היתה סלבה, מורה ומורה דרך לחיים, בהחלט לא רק מורה לתופים".

סוף טראגי

בשנת 2008 לקה מסוז'ניק בלבו ונסיונות ההחייאה שבוצעו בו נכשלו: "זאת היתה שבת נוראה", משחזר עפגין שכבר הפך חבר קרוב של מסוז'ניק ושל בני המשפחה. "לינה אשתו התקשרה אליי וביקשה שאבוא מהר. טסתי לשם ולצערי שמעתי את הבשורה הקשה כי צוותי ההחייאה קבעו את מותו. זו טרגדיה נוראית, אבל זכינו בו לפחות לתקופה קצרה. ב-30 למותו קיימנו ערב עם ההרכבים המוזיקליים שהקים, ונדהמנו איך בתקופה קצרה כזאת הוא הצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים. כמו מלאך שהגיע משמיים לזמן מוגבל ונעלם לנו".

סופיה קופר, חברת המשפחה, הוסיפה: "סלבה היה אדם לא רגיל, מגיעה לו הנצחה מכובדת, אנשים כמוהו עם לב רחב וכריזמה כזאת לא ראיתי עוד".

תגובת העירייה: "ועדת השמות של העירייה מאשרת הנצחה בכיכרות, כפי שאישרה גם את הנצחתו של סלבה מסוז'ניק בכיכר ברחוב הפרדס, ואינה מעורבת או מממנת את דרכי ההנצחה".