זה קרה בחורף 1978, כשמאיה אב־גיא נכנסה הביתה ומצאה את אמה בהתקף בכי. "בחוץ ירד גשם ואמא ישבה בחדר השינה שלה ושל אבא ודמעות שטפו את פניה. אבא התרוצץ הלוך ושוב בין השכנים שנכנסו אלינו הביתה וניסה להגיד שהכל בסדר, אבל כולם כבר הבינו מה קרה לנו. צפיתי בזה מהצד, כמו בסרט בלהות".

מאיה אב־גיא. "בגלל זה בחרתי להיות שחקנית" | צילום: לילי צישנבסקי

במושב משמר הירדן הסיפור התפוצץ כהר געש. לאב־גיא נדרשו עוד 40 שנה כדי לעבד את סיפור חייה להצגה שהיא מעלה עכשיו, 'הסיפור שבי - נוצה ברוח'. בהצגה היא מספרת איך כשהיתה בת 11 אביה ברח מהבית עם צעירה בדואית שגרה באוהל בוואדי ליד המושב ונולדו להם שישה ילדים. כשהקשר התגלה, בני הזוג מיהרו להימלט מהמושב מחשש לנקמת דם, כשהם משאירים מאחור את מאיה ואת שני אחיה, ואת אימם ששקעה בדיכאון עמוק. "עד היום אני מתקשה להאמין שאלה החיים שלי", היא אומרת בכנות. "אני חיה ויוצרת, אבל כשאני יוצאת מעצמי לרגע אני לא מאמינה שכל זה עבר עלי".

בת השכנים מן האוהל

מאיה אב־גיא נולדה בשם חיה לפני 54 שנים, אחות צעירה לשני בנים שלא היו מבוגרים ממנה בהרבה. לפני 15 שנים החליפה את שמה הפרטי. את שם אשתו השנייה של אביה היא מבקשת שלא להזכיר כדי שלא לעורר שדים ישנים. הלילה הדרמטי ההוא, היא מספרת, היה שיאו של עניין שהחל כנראה שנה קודם לכן, ובעבע מתחת לפני השטח. איש לא ידע מתי בדיוק החל הקשר בין האיש הכריזמטי ממושב העולים לבין רועת הצאן, בת השכנים.

"אבא שלי, פרוספר אבגי, עלה לארץ מפרבר של קזבלנקה עם עליית הנוער כשהיה בן 14 והגיע לקיבוץ אושה. הוא היה ציוני סוציאליסט. הוא שינה את שמו למאיר אב־גיא, התגייס לצנחנים וחש שהוא מאה אחוז ישראלי. אמא, לוסיין ועקנין, הגיעה לישראל עשר שנים אחריו. הם נפגשו בקיבוץ מעוז חיים כשאבא בא לבקר את אחותו, שעלתה עם אמא באותה האונייה. אמא היתה רווקה בת 37, והעובדה שהיתה מבוגרת ממנו בעשור לא הפריעה לרומן שהתפתח ביניהם.

"היא היתה דתייה, הוא היה אתיאיסט. לאחר נישואיהם הם הגיעו למשמר הירדן שרוב תושביו היו מרוקאים מסורתיים, חירותניקים, ואבא היה מן הסתם היחיד שתמך ברק"ח, המפלגה הקומוניסטית הישראלית. לימים הבנתי שאנשים אהבו אותו דווקא משום שהיה גלוי ולא חשש להיות הוא עצמו. גרנו בבית בקצה המושב והיו לנו מטעים ועדר עיזים, שאותו רעיתי מגיל עשר".

נשמע פסטורלי.

"החיים היו טובים בסך הכל. אבא היה קרוב אלינו, הילדים, ולא החסיר מאיתנו דבר. האופניים הראשונים במושב היו שלנו, לאחי היה כדורגל, ואני קיבלתי כדורסל. היו המון טיולים בטבע. אמא באה מבית מבוסס מקזבלנקה, היא למדה באליאנס ולבשה חליפות. אבא התעקש שבבית ידברו רק עברית. את השפה המרוקאית למדתי מהרחוב, מהשכנות שדיברו עם הילדים במרוקאית ובשישי בצהריים. אם היה לי אבא שיכור או מכה אולי היה קל יותר להשלים עם כל מה שקרה אחר כך".

אפילו המאהל הבדואי, שבהמשך הפך בעיניה למקור הרוע, נראה באותם ימים כמגרש משחקים גדול. "הנשים התגוררו במבנה קטן ליד מעיין ירדה, ובסמוך היה האוהל של ראש המשפחה. בכל שבת אבא הרכיב אותנו על האופנוע שלו ונסענו לבקר אותם. אני זוכרת את הריח הנהדר, תערובת של ריחות קפה עם ריח כבשים ועשן מדורה. גם היא רעתה שם את הכבשים ולא ברור מתי בדיוק התחיל לקרות ביניהם משהו. היו סכסוכים סביב גידור המרעה והמטעים, מריבות של אבא שלי עם אבא שלה, וגם איתה. וכל זה בזמן שהוא היה איתה".

מישהו ידע מה קורה?

 "התחילו דיבורים. קשה לקרוא לזה אהבה כשהוא בן 42 והיא בת 18, מבוגרת ממני רק בשנים ספורות. יש לי קושי עם זה כאישה, כפמיניסטית, כבתו. אני זוכרת אותה היטב: פשוטה, רועת צאן אנאלפביתית. אחי צילם אותה במצלמה שאבא קנה לו. כולם הכירו את המשפחה הבדואית שחיה בוואדי ומה שקרה היה סוד גלוי, בושה שקשה להסביר. היום אני מבינה שגם היא היתה קורבן במידה מסוימת.

מאיה אב-גיא. "עדיין יש בי כעס" | צילום: נחום סגל

"מצד אחד עדיין יש בי כעס, ומצד שני הם חיו ביחד חיים שלמים, אבא לקח עליה אחריות, סיכן את חייו ונשאר איתה עד יום מותו. אחרי אותו ערב שניהם נעלמו. אבא חיסל במהירות את המסגרייה שהיתה לו ואת העדר, מכר את המטעים שלנו. בן לילה הפכנו לעניים מרודים. המידע עליהם זרם מהרחוב, שתפקד במקרה זה כמו קבוצת ווטסאפ ענקית בלי שום סינון. יום אחד מישהו ציין בפניי איפה אבא שלי מתגורר, וכשמישהו אחר זרק לעברי 'מזל טוב, נולד לך אח', הבנתי שהם גם הקימו משפחה. ספגתי את זה כמו כדור בבטן.

"אספתי רסיסי מידע ובניתי לעצמי סיפור. לא דיברנו על אבא, אסור היה להזכיר את שמו בבית ולא ידעתי מה האחים שלי יודעים. סירבתי לקבל על עצמי את הטיפול בכולם, וגם פחדתי להגיד לאנשי לשכת הרווחה מה המצב בבית. אמא לא התאוששה מעולם. היא קמה מהמיטה רק כשהאחים שלי חזרו מהפנימייה. למדתי בתיכון אבל הייתי די אבודה. חיכיתי שהמכולת תיפתח כדי לקנות לעצמי משהו לאכול. אנשים טובים עזרו, ועד היום אני רואה בהם משפחה. אבא ניסה פעמיים לבוא לבקר אותנו, אבל הגברים של היישוב חסמו אותו בכניסה לכפר".

סלחתי בשביל כולנו

במשך שנים הדחיקה אב־גיא את האירועים וניסתה לומר לעצמה שזה לא הסיפור שלה. "במופע אני צוחקת ש'מילא אם היה בורח עם יהודייה', אבל האמת היא שהמשפחה הבדואית מאוד נוכחת בחיי לכל אורך הדרך".

מאיה בילדותה עם אביה, אמה ואחיה | צילום מהאלבום המשפחתי

יש ביניכם קשר?

"עם האח הבכור אני בקשר טוב, עם השאר פחות. היחסים מורכבים ובהתחלה גם היה ניכור, כי לא רצינו לקחת חלק בזה. עשר שנים לא ראיתי את אבא שלי. כשהשתחררתי מהצבא ביקשתי לדעת איפה הוא. לאחי הגדול היה קשר איתו, הוא מסר לי את הטלפון והתקשרתי. הם עברו בתים ובאותם ימים התגוררו בפתח תקווה.

"רעדתי כששמעתי את הקול שלו ואמרתי שזו אני. הוא הגיע עם ארבעה ילדים לדירה שכורה בגבעתיים שבה התגוררתי ואמר: 'תכירי את האחים שלך'. הכנתי להם שקיות ממתקים והם ישבו שקטים ומנומסים, ונראו לי יפים כאלה. לא היתה להם משפחה בכלל, כי המשפחה שלה נידתה אותם, וגם אנחנו. כשהתחתנתי הזמנתי אותו לחגיגה אבל הוא לא הגיע, הסביר שאינו רוצה לעורר מהומות".

אב־גיא למדה בבית הספר למשחק יורם לווינשטיין ולאחר נישואיה הקימה בית במושב ליבנים, בנתה עסק קטן בשם 'תיאטרונצ'יק' ועבדה כליצנית יום הולדת ובמופעי יחיד עם דמות בשם מסעודה, שמבוססת על השכנות שהכירה בילדותה. אביה שוב נעלם מחייה והופיע במפתיע כששמע על גירושיה.

"בחוויה שלי ננטשנו", היא אומרת. "לאבא היתה משפחה אחרת ואנחנו לא היינו בתמונה. גידלנו את עצמנו וגם דאגנו לאמא, ופתאום הוא הגיע אלי הביתה והושיט לי סכום של כסף. התברר שהתאושש כלכלית אחרי ששנים חי בעוני. הבנות שלי, היום בנות 27 ו־23, פגשו אותו פעמיים בשנה כשלקחתי אותן לפיקניק משפחתי שהוא נהג לעשות בכינרת, והן חוו סבא. הוא בנה לי תפאורה מתקפלת שאיתה אני מופיעה עד היום, ואני חיבקתי אותו בחזרה, ואיכשהו הצלחתי לגשר על כל השנים וסלחתי לו. סלחתי בשמי, בשם אמא שלי, סלחתי בשביל כולנו. ואז חגגנו ביחד בחתונה של קרוב משפחה, כשאבא הגיע עם ילדיו ובלי אשתו. הצטלמנו ביחד והוא אפילו התפייס עם אחי האמצעי, שאיתו השבר היה הקשה ביותר. למחרת הוא קיבל שבץ והתמוטט. כששכב בבית החולים בין חיים למוות היינו שם לצידו יחד עם אשתו השנייה והילדים. אין טלנובלה גדולה יותר מהחיים שלי".

לזכר אבא, לתפארת אמא

כאן לא תמו הסערות בחייה של אב־גיא. בשנים האחרונות היא מניפה את דגל קהילת הלהט"בים, לאחר שיצאה מהארון והיא בזוגיות עם אישה. "אבא שלי העיז ופרץ דרך ותמיד אמרו שאני כמוהו. כשהפסקתי לחיות את חיי על אוטומט משהו נפתח בחיבור שלי עם עצמי ועם הנשיות שלי. אני אדם שמח, מצחיק ומשמח. בסוף המופע שלי, שאיננו קומי, אני מרימה משואה לזכר אבי ולתפארת אמי ואחיי הערבים, ולזכר הדו־קיום שמתקיים אבל אנחנו לא יודעים בכלל שהוא קיים. המופע עבורי הוא סוג של ריפוי.

"אין לי ספק שזו הסיבה שבגללה בחרתי להיות שחקנית. כבר לא יכולתי להחזיק את הסיפור הזה בבטן, הרגשתי שאני חייבת להסיר את המסכה ולעמוד חשופה על הבמה. חלק מאחיי מהנישואים השניים של אבא חיים בארון כבדואים - השמות שלהם עבריים וגם שם המשפחה אינו מסגיר אותם. הם שירתו בצבא והבכור נשוי ליהודייה. לא הנחתי לו עד שסיפר לה שאימו בדואית עוד בהיותם חברים. חבריו הטובים ביותר בטוחים שהוא יהודי, אבל בשיחותינו אני תמיד מזכירה לו שאצלנו בבית הוא לא סוד. בבית שלי אין סודות".