שבוע לאחר שהמדינה געשה בעקבות הריגתו של סלומון טקה ז"ל בידי שוטר, החליטו פעילים חברתיים בחדרה לקיים שיח מקרב, שבו ישתתפו חברי קהילת יוצאי אתיופיה ותושבים אחרים מהעיר. המטרה הייתה לייצר שיח, שבו יציגו פעילים בעדה את קשייהם, ושבאמצעות דיאלוג ייצרו קירוב לבבות בין תושבי העיר.

המארגנים תיכננו מעגלי שיח בפיאצה במרכז העיר, שבהם ידברו בני קהילת יוצא אתיופיה על הכאב שהם חווים, וינסו עם תושבים אחרים יחד למצוא דרכים לשינוי המצב הקיים. אלא, שלאכזבת המארגנים, 90 אחוזים מהמשתתפים היו מבני העדה, ורק תושבים מעטים שאינם משתייכים לקהילת יוצאי אתיופיה הגיעו להשתתף במעגלי השיח.

כעס התושבים

אלי ביך, 25, אחד ממארגני האירוע בחדרה, פירסם אותו בדף הפופולרי "חדרתיים בפייסבוק". "רבים מתושבי חדרה התלוננו על אופי המחאה, וטענו, כי אילו המחאה הייתה מתקיימת באופן שונה, הם היו מצטרפים", כתב. "ביום ראשון מתקיים ערב של מעגלי שיח יחד עם הנערים וההורים. הנוער שלנו הוא השינוי".

מפגש הפעילים. צילום: יאיר שגיא

התגובות לפוסט שיקפו את כעס התושבים, שאינם בני הקהילה, כלפי המחאה, ולא הציגו כל נכונות להידברות: "מעגל שיח אצלכם זו הפיכת מכוניות, שריפת מכוניות, זריקת אבנים, צרחות, מכות והתפרעויות. לא תודה", כתב אחד המגיבים. אחרת כתבה: "שיח על מה? מה אתם מלמדים את בני הנוער שלכם, שאלימות משתלמת? מצטערת, לא מגיע לכם שיח מכבד".

בקהילה האתיופית נדהמו מהתגובות, והתקוממו נגד אמירות כמו: "תמכנו במאבקכם אבל עכשיו איבדתם אותנו, אחרי האלימות בהפגנות".

אחת מבנות הקהילה צירפה לתגובתה כתבה על מאבק הפנתרים השחורים, וכתבה: "בואו לא נשכח את ההיסטוריה. אנחנו החוליגנים? יאללה, אל תתמכו, שבו בשקט, מי ישמע, עד עכשיו תמכתם".

בשעה 19:00 בערב, המועד הרשמי של פתיחת האירוע, כבר ניתן היה להבחין שרוב הנוכחים בפיאצה הם בני העדה האתיופית. היו שם בני נוער בחולצות לבנות, וכן הייתה נוכחות מסוימת של אימהות ושל פעילים חברתיים בני העדה. התושבים, שאִתם היו אמורים להתנהל מעגלי השיח, היו בשיעור קטן מכלל הנוכחים, וגם נתון זה כלל בתוכו אנשי תקשורת, חניכים מבני עקיבא ואת ראש העירייה, צביקה גנדלמן, שפקד את אחד ממעגלי השיח.

"בהפגנות שעשינו היו מעט מאוד, וגם הם באו להעלות סטורי לאינסטגרם שלהם", אמרה אחת המשתתפות על מיעוט המשתתפים שאינם בני העדה בהפגנות. בנוגע לאירוע בפיאצה אמרו חלק מהפעילים: "אנחנו לא מעניינים את התושבים".

בפיאצה נתלו כרזות, המלמדות משהו על המתח שבו מצויה החברה הישראלית, ועל מהות ההתכנסות. בכרזות נכתב: "לא שחור ולא לבן האתיופי לא קורבן", "כולם מדברים על שלום אף אחד לא מדבר על צדק, כמה אצבעות על ההדק", "דור חדש דורש שינוי", ועוד ציטוטים מדבריהם של לוחם זכויות האדם האמריקאי, מרטין לותר קינג; ושל נשיא דרום אפריקה לשעבר, נלסון מנדלה, וכן ציטוטים מהמקורות, ברוח "ואהבת לרעך כמוך".

האמת בפרצוף

קבוצות השיח התקיימו על שש מחצלות שנפרשו בפיאצה, שם התקבצו בני נוער מקהילת יוצאי אתיופיה. "בואו נחכה עם הפתרונות, השינוי יקרה אם נעשה זאת בהידברות וברוח טובה. באנו לדבר ולשנות דעות קדומות, אין מקום לשיפוטיות ולא לציניות", הבהירה אחת ממנחות השיח, אך די מהר האירוע התלהט.

אחת הנערות, תלמידת כיתה י"א באחד מבתי הספר בלב העיר, סיפרה כי נדהמה לראות את אחת ממורות בית הספר בהפגנה בכיכר המשטרה, כשהיא קוראת קריאות נגד המפגינים מהעדה. "זה הלם, ולא שאני חיה בבועה. פשוט לחשוב שאני לומדת בבית הספר שהיא מורה בו, וזה מה שהיא חושבת עליי באמת. מי יודע, אולי יש עוד כאלה".

נערה אחרת הוסיפה: "הכי מקוממים הם אלה שאומרים 'עד עכשיו תמכנו בכם, עכשיו איבדתם אותנו'. בעיניי זה אומר שהגזענות הייתה בתוכם תמיד, והם רק חיפשו תירוץ. הרי עשינו מיליון הפגנות שקטות ולא התייחסו אלינו. עכשיו, אחרי ההפגנות של השבוע שעבר, כל התגובות שלי באינסטגרם היו צבועות, למשל: 'יש לי הרבה חברים אתיופים, אבל איבדתם אותי עכשיו'. ההקדמה של 'יש לי חברים אתיופים' נועדה כאילו לנקות אותם מגזענות. אז יש לכם, יופי, רוצים פרס?"

נערה אחרת במעגל הצביעה על הצביעות בחברה הישראלית: "עכשיו הוצת ביתה של הגננת כרמל מעודה, החשודה בהתעללות בילדים. במקום שיגנו את מעשה האלימות, אנשים כותבים 'מגיע לה' ומקללים אותה. כשאנחנו קיימנו הפגנה אלימה, אז אנחנו הברברים, אנחנו האנרכיסטים. מבחינתי זה בסדר גמור שהפכו ניידת, חבל גם ששוטר לא היה בפנים". האמירה הזאת עוררה התנגדות במעגל השיח, והנערה המשיכה: "למה אנחנו בהפגנה לא יכולים לפגוע בשוטר שמחר יכול להרוג אותי? היינו נחמדים מספיק, עשינו מחאות שקטות, דיברו על זה ארבע דקות, וזהו. תראו לאן הגענו היום. בלי אלימות לא שומעים אותנו. בהפגנה הזאת לראשונה ראש הממשלה התייחס אלינו. מה זה אומר? זה לא אנחנו האשמים. המדינה הפכה אותנו לכאלה, היא הבהירה לנו בדרכים שלה, שהיא מבינה רק כוח".

נערה אחרת הדגישה, כי "ההפגנות הסוערות עשו משהו חיובי בעיניי. הן סייעו להוציא מהארון את הגזענים, את כל יפי הנפש, שעכשיו אומרים 'היינו בעדכם אבל כבר לא'. אם האנשים שכתבו שהם בעדנו באמת היו תומכים בנו, לא היינו מגיעים למצב שנהרגים עוד ועוד צעירים אתיופיים".

אחרים במעגל ביקשו להדגיש את העובדה, שהקהילה האתיופית נלחמת לבד על זכויותיה. "כשהיו הפגנות על יוקר המחיה אימא שלי ידעה לקום להפגין עם כולם, למה אתם לא מפגינים אתנו?", שאל אחד הצעירים. "זה משנה אם ההרוג הוא או שחור לבן? זה הפרצוף של המדינה, כל אחד אכפת לו רק מעצמו".

התקשורת אשמה

במעגלי השיח טענו בני העדה, כי הסיקור התקשורתי של המחאה אינו משקף את המציאות. "התקשורת הראתה ילד שחור דופק על פח של מכונית, כדי להראות שאנחנו אלימים. לא הראו שלפני כן הנהג ניסה לדרוס אותו", אמר אחד המשתתפים. "התקשורת הראתה אותנו מתעמתים עם התקועים בפקקים, אך לא שמעה שניסיתי להסביר לנהגים על כאבנו, והם ענו לי 'יאללה כושים, תחזרו לאפריקה'. סליחה באמת שעיכבנו אתכם בדרך הביתה, תגידו את זה לאימא שהבן לה לא חוזר יותר הביתה. אנחנו חזקים, ונמשיך להפגין, ובאלימות אם יהיה צורך, כדי שישמעו אותנו. אנחנו חזקים ומנסים לשרוד במדינה, שהורינו הגיעו אליה אחרי מסע מפרך, נישקו את האדמה ואמרו שאנחנו חלק מהעם, והעם הזה יורק לנו בפנים יום-יום".

למרות האמור, הסתיים מעגל השיח עם מעט תקווה בלב. הנוכחים בני הקהילה הסכימו, כי יש ניצנים של שינוי בנוגע לשיטור היתר.

ביך, שעמל על האירוע עם רבקה אווקה, סיפר, כי מבחינתו מדובר בהצלחה, למרות נוכחות מועטה של הציבור הכללי: "גם אדם אחד לא מהקהילה שהיה במעגל זאת הצלחה. זה שלא הגיעו אנשים מהציבור הרחב חידד אצלי את ההבנה, שכל אלה שהתלוננו על אופי המחאה נגועים ממילא בדעות קדומות. בימים האחרונים נחשפתי לתגובות איומות בפייסבוק. להגיד 'איבדתם אותנו' הם ידעו, אי-ההגעה רק הוכיחה שמעולם הם לא היו אתנו. זה היה פספוס שלא באו לשמוע את רגשות הנוער, ומה הם חווים כל יום".