כשיעקב, תושב אור עקיבא, הרגיש בשבוע שעבר לחץ בחזה הוא פונה בבהילות למחלקה לרפואה דחופה במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה. לאחר שעבר סדרת בדיקות הוחלט לאשפז אותו להמשך טיפול, והוא הופנה למחלקה פנימית ב' בבית החולים. כל תקופת אשפוזו שכב יעקב בן ה-52 על מיטה שהוצבה במסדרון המחלקה. למרות אי הנוחות, הוא מודה על מזלו הטוב: "עברו כבר יותר מ-24 שעות ואני שוכב במסדרון. נכון שזה לא נוח, אבל טוב שלפחות מצאתי מיטה במחלקה. זה המצב, ונראה לי שאין מה לעשות".

הלל יפה. "עד מתי נמשיך כך?" | צילום: אלעד גרשגורן

מצבו של יעקב אינו שונה ממצבם של חולים אחרים. גם הם שהו בתקופת אשפוזם במסדרונות המחלקה, חשופים לעיני העוברים והשבים. נראה, כי חולים אלה השלימו עם המצב העגום שבו מצויה מערכת הבריאות הישראלית בשנת 2019, עם צפיפות בלתי-נסבלת במחלקות הפנימיות בבתי החולים, מה שמעלה את הסיכוי להידבק בזיהומים למיניהם. חלק מהחולים ששוכבים במסדרונות הם קשישים, שמצבם הרפואי מוגדר קשה מאוד והם בקושי מבינים היכן הם נמצאים. "אלה חולים שאפשר לומר עליהם שזו התחנה האחרונה שלהם בחיים. כואב הלב שכך הם ימצאו את עצמם בסוף חייהם", אומר אחד מאנשי הצוות במחלקה.

נותנים את המקסימום

מדי חורף חוזרות התמונות הקשות של חולים ששוכבים במסדרנות בתי החולים, בלי כל פרטיות. בסוף השבוע שעבר ערכנו סיור במרכז הרפואי. כבר בכניסה למחלקה פנימית ב' ניתן להיווכח עד כמה המצב עגום, ועד כמה המחלקה סובלת מלחץ ומצפיפות.

חולים שוכבים במסדרונות, צוותים רפואיים מתרוצצים בין המיטות ולא מספיקים לתת מענה, חדרים עמוסים בחולים מעל המותר, ובני משפחה שמסתובבים במחלקה ומבקשים עזרה ליקיריהם.

רותם נובוסלסקי, אחות אחראית במחלקה, עובדת כאחות יותר מ-30 שנה, מתוכן עשור כאחות אחראית: "אין כמו מראה עיניים, אין עיוור ואין חירש שלא יכול להבין מה מצבנו. לצערי הרב, המערכת אינה מבקרת את עצמה ומתנהלת כאילו הכל בסדר. הם לא מבקרים את עצמם כמו שצריך. הדרישות עולות, והציבור נהיה יותר חולה, והמערכת תקועה במקומה. המצב פשוט נורא, זאת קטסטרופה".

לדברי רופא בכיר במחלקה, האבסורד הוא שמספר החולים המתאשפזים במחלקה הולך ועולה, ומצד שני מצבת כוח האדם של הצוות הרופאי נשארת במקומה. "היום נמצאים אצלנו 55 חולים במקום 36, ומספר אנשי הצוות נשאר אותו הדבר. אנחנו כמעט קורסים, ולא מספיקים לתת מענה לכל חולה. המשפחות לוחצות אותנו בבקשות רבות, ואנחנו לא מספיקים לענות, וזה גורם לפעמים לאלימות. אנחנו נותנים את המקסימום, אבל מצד שני אנחנו נשחקים".

הלל יפה (צילום: לירן טטרו)

אחות אחרת אומרת: "די, כבר קרסנו, אנחנו לא יכולים יותר. מי שמבקר אותנו ושואל על מצבנו הם רק העיתונאים. איפה משרד הבריאות. עד מתי נמשיך כך?".

ליד מיטת אחת החולות, אשה מבוגרת בשנות ה-90 לחייה, ששכבה במסדרון בסמוך לחדר הבידוד, עמדה בתה. הדאגה ניכרת על פניה. "זה המצב וכנראה אין ברירה", היא אומרת. "אמא שלי שוכבת במסדרון מהרגע שהגענו לכאן. להגיד שזה לא נעים ונוח, זה ברור, אבל אין ברירה. הבטיחו לנו שברגע שמתפנה מקום יכניסו אותנו לחדר. אבל על פי המצב נראה שאמא תשתחרר מכאן ולא תזכה להיכנס לחדר".

את לא זזה ממיטתה.

"אני לא יכולה לעזוב אותה, כי אני רואה את אנשי הצוות שלא מספיקים לתת מענה לכל החולים. אני פונה לשר הבריאות שהוא במקרה גם ראש הממשלה, להגיע ולראות את המצב".

הייאוש ניכר על פניהם של החולים ששוכבים במסדרונות. "מה אני יכול לעשות? אני כל הזמן מכסה את הפנים שלי שאנשים לא יראו אותי. אפילו אין מקום לסדר את החפצים האישיים שלי, אז שמתי אותם בתוך שקית על המיטה. אין שום פרטיות. אני מרגיש כאילו אני שוכב ברחוב", מתאר יעקב. לדבריו, הצוות במחלקה עושה את כל המאמצים על מנת לתת מענה לכל החולים, "אבל אנחנו רואים אותם, איך הם קורסים. עכשיו יש בחירות, ואני פונה לכל המועמדים שיגיעו לכאן לראות איפה שוכבים החולים בישראל 2019".

ארבעה במקום שלושה

מחלקה פנימית ב' מכילה כאמור, 36 מיטות, אולם בפועל היא מכילה 55 מטופלים. "אין לנו עוד מקומות לשים את החולים. החדרים מלאים מעל המותר וגם המסדרונות. זה מצב בלתי-נסבל", אומר אחד הרופאים במחלקה. לדבריו, הם מנסים כל הזמן לאלתר פתרונות, כדי לקבל את החולים החדשים. "אנחנו מכניסים עוד חולים לחדרים, למשל במקום שלושה מכניסים ארבעה, ובחדר שבו צריך להיות חולה אחד מכניסים עוד אחד. המצב הזה גורם לצפיפות ולעוד זיהומים. יש כאן חדר לחולה יחיד, שמצבו מחייב אותו להישאר לבד, אז מכניסים עוד חולה, ולצערי הרב הם עלולים להדביק זה את זה, וזו סכנה בפני עצמה".

הלל יפה. "המערכת תקועה" | צילום: אלעד גרשגורן

לצוות הרפואי ולאחיות במחלקה כבר נמאס להמשיך ולהתלונן. לטענתם, אין אוזן קשבת ואין מי שייתן מענה במשרד הבריאות. חלק מבני המשפחות המודעים למצב מעדיפים לא לעזוב את מיטות יקיריהם מחשש לחייהם. מדי פעם הם ממלאים את תפקידם של הצוות. "אני לא מוכן לעזוב את המיטה של אבא שלי לרגע אחד. לפי מה שאני רואה, אם אעזוב אותו, אני לא רוצה לתאר לעצמי מה תהיה התוצאה. אתה מבקש כרית מהאחות והיא שוכחת להביא בגלל הלחץ", אומר תושב אור עקיבא, שאביו בן ה-84 מאושפז במחלקה. לדבריו, הוא רואה את אנשי הצוות מתרוצצים בין החולים, ולא מספיקים לתת מענה לכולם, "לכן אני נמצא כאן לטפל באבא שלי. אני מאשים אך ורק את ממשלת ישראל, שפשוט מאוד הפקירה את הרופאים והאחיות והשאירה אותם לבד במערכה".

למרות כל זאת, לאחות נובוסלסקי לא נמאס, והיא ממשיכה לעמוד איתנה בפני כל הקשיים היום-יומיים הניצבים בפניה. "אכן, זה בלתי-אפשרי, אבל נמשיך להתמודד. אני עובדת עם שכפ"ץ כדי להגן על עצמי ממצב של קריסה טוטאלית. על המערכת לעשות תהליכי שינוי ושיפור פנימיים, ועל משרד הבריאות להתחיל כבר בתהליך של הוספת עוד אחיות. אני לא רוצה להגיע למצב שארים ידיים".