צילום: אסף פרידמן דלית רייך סובלת מפחד במה. עד לפני שנה היא לא הייתה מוכנה להרצות בפני קהל, אפילו לא על הנושאים האהובים עליה כמו באך וגיטרה קלאסית, אבל לאחר שבתה האהובה דנה נהרגה בתאונת דרכים והיא כתבה ספר המתאר את תקופת האבל ואת אכזבתה מהפסיכולוגית שלה, היא מוכנה להרצות בכל מקום, העיקר להעביר את המסר.

עוד ב-mynet:
אביו של הרוג "צוק איתן" הראשון חוזר לבמה
תשע שנים אחרי: נמצאו מכתבי הבן שנפל
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

"בשביל להציל את המטופלת הבאה, שווה לי להיות בלחץ לפני ההרצאה, לא לישון טוב בלילה ולא לאכול", אומרת רייך, 53, אשר השבוע הרצתה במוזיאון החאן בחדרה על ספרה 'לנפש אין טיוטה'. "אני מרגישה שזו השליחות שלי, שזה חזק ממני".

בימים אלה מלאו חמש שנים לאסון שפקד את משפחת רייך. ב-19 ביולי, בשנת 2010, נהרגה דנה בת ה-16 בתאונת דרכים. דנה, אז תלמידת כיתה י' בתיכון הרב-תחומי ומדריכה בצופים, חזרה ממחנה של התנועה ביער ציפורי במכונית יחד עם אימה של אחת הנערות, בלומה גל ז"ל. משאית מערבל בטון התנגשה במכונית הקטנה. דנה ובלומה נהרגו ונערה נוספת שהייתה במכונית נפצעה.



הידיעה תפסה את הוריה, דלית ומרסלו, בסטודיו שלהם לגיטרות בחדרה. רייך, שלה יש עוד שני ילדים: גל ומיכל, מספרת כי כל אותו בוקר הגיעו אליה טלפונים משונים, שרק בדיעבד קישרה ביניהם. "התקשר השכן מהבניין ושאל איפה אנחנו, אבל מכיוון שהוא בוועד הבניין חשבתי שהוא מחפש אותנו לגבי משהו שקשור לוועד. גם גל התקשר מהצבא והוא אף פעם לא התקשר סתם. התקשרו גם חברות של דנה לברר מתי היא חוזרת מהמחנה".

רייך החלה להרגיש שמשהו לא תקין וצלצלה לדנה. "ישר הועברתי להקלטה וחשבתי שהסוללה בטלפון נגמרה. צלצלתי לחברות שלה במחנה כדי לברר מה קורה וגם דיברתי עם הרכזת. כל אחת אמרה לי משהו אחר. ואז התברר לי שדנה בכלל לא נסעה איתן באוטובוס. באותו הרגע נשמתי סכנה באוויר. הרגשתי שקורה איזה אסון. הבנתי שכל החברות שלה הסתירו ממני משהו. אמרתי למרסלו שקרה משהו נורא".

ואכן, זמן קצר לאחר מכן הגיע לסטודיו שוטר, מלווה בעובדת סוציאלית, שהודיע להם על האסון. "כשראיתי את המבט של האישה פשוט צרחתי 'דנה'", מספרת רייך. "צעקה שחרכה את השמיים. כשהבנתי מה קרה אמרתי לעצמי שזו לא המציאות של החיים שלי, שזה לא יכול להיות".

וכך מתארת רייך את הרגעים הראשונים לאחר הבשורה האיומה, ולאחר שהיא ובעלה החליטו באצילות נפש לתרום את איבריה של דנה. "הרגשתי שאין בי בכי. אנחנו יודעים שההורים שלנו ימותו לפנינו ואנחנו מוכנים לכך, אבל אין בנו מקום לרגשות למה שלא אמור לקרות. אין הכנה לזה. לא הצלחתי לבכות. הייתי עסוקה בסידורים טכניים כאילו שצריך לאסוף את גל מתחנת הרכבת".

השבעה שבורה מכל הכיוונים
את השבעה זוכרת רייך כתקופה מתישה, בלי אף רגע של פרטיות. "היו המון אנשים בבית. הייתה מהומה. לא היה לי זמן לעצמי. לא יכולתי להחליף מילה עם מרסלו. הלכנו לישון נורא מאוחר כי אנשים נשארו עד חצות ואפילו עד שתיים בלילה. בלילות בהיתי בתקרה ולא נרדמתי. הייתי שבורה מכל הכיוונים. גם בגלל הכאב שלי וגם בגלל הכאב של מרסלו והילדים. זה כאב שמכפיל את עצמו. כאב בחזקות. כל השבוע הזה רק רציתי לנסוע לפסיכולוגית שלי ולבכות בשקט אצלה.

"אחרי שנתיים וחצי שהלכתי אליה פעם בשבוע, הרגשתי שזה המקום הנכון להיות בו. אמא שלי מתה גם בתאונת דרכים. הפסיכולוגית הייתה כמו דמות אם בשבילי. הרגשתי אליה מאוד קרובה. אהבתי אותה".



למה פנית מלכתחילה לטיפול?
"כי אני כל הזמן מודאגת מדברים. אני פחדנית וחרדתית. אני סובלת מפחד במה ופחד קהל. החרדה הורסת אותי כשאני עולה על במה לנגן. כמוזיקאית, זה הפריע לי. אני גם מפחדת ממטוסים ולא טסה לחו"ל מהסיבה הזו ולא יודעת לקבל החלטות ומאוד מתלבטת לגבי דברים".

ועד התאונה הטיפול עזר לך?
"לא. היו לי ספקות לגבי הטיפול. היה לנו קשר מצוין. מאוד אהבתי אותה, אבל הדברים לא התקדמו. עד היום אני רועדת לפני הופעות. הרגשתי במלכוד, כי איך אני נפרדת מאישה שיקרה לי כל כך?".

"הרגשתי שנולדתי מחדש"
עם הקימה מהשבעה, ביום השמיני למות בתה, רייך יצאה לראשונה מביתה אל הפסיכולוגית שלה, איתה קבעה פגישה. "בבוקר היום השמיני הרגשתי שנולדתי מחדש. חיכיתי כל היום שיגיע הערב ואסע אליה. היה שקט מר בבית. עברתי ליד החדר של דנה, שם הרגליים הארוכות שלה כבר לא מציצות מהמיטה. הייתי כבר במצב חירום. הרגשתי שאני לא יודעת איך לחיות, מה לעשות.

"יצאתי לטיפול עם המון תקווה. האמנתי שהפסיכולוגית תנחם אותי ותלמד אותי לחיות מחדש. נסעתי בלילה באוטו, כל הדרך אמרתי לעצמי כמה טוב שיש לי לאן ללכת.

"כשהגעתי אליה לא התיישבתי בכורסה מולה, איפה שאני יושבת בדרך