צילום: אסף פרידמן בגיל 27, קיבל ד"ר אליהו טרונך הצעה שאי אפשר לסרב לה - מלגת לימודי רפואה ברוסיה מטעם הממשלה. טרונך שהתגורר בגונדר באתיופיה, קיבל החלטה משותפת עם אשתו, שהייתה אז בהיריון מתקדם, להגשים את חלום הרפואה ולעזוב לארץ הקרה. קבלת מלגת הלימודים חייבה אותו לשוב בתום שבע שנות לימודים לאתיופיה, ולסייע למקומיים באמצעות השכלתו המקצועית. אך טרונך ידע כי מלגת הלימודים לא רק תסייע לו לרכוש השכלה רפואית אלא גם תהווה עבורו דרך מילוט לעלייה לארץ ישראל. לימודי הרפואה הקשים בשפה הרוסית, תלאות העלייה לארץ, ההכשרה הרפואית בישראל והתגייסות לצה"ל - היו שווים עבור ד"ר טרונך, היום כבר בן 58, וזה 15 שנים רופא משפחה במרפאת כללית נורדאו חדרה במחוז שרון-שומרון. אלא שגם ממרום מושבו הוא רואה את העוולות, ויודע כי דרוש עוד לא מעט זמן כדי שהקהילה האתיופית תגיע לכאלה הצלחות. "לא נתקלתי בגזענות כלפיי, אבל אני יודע שזה קיים", הוא אומר.

עוד ב-mynet:
בגיל 80: המורה לספורט של יובל שטייניץ ואליעזר שקדי פורש
תיעוד קשה: אם לחמישה לכודה בכאביה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

אז מה הסוד?
"אני מאמין שאם אדם עובד קשה בשביל ההצלחה שלו, אז אף אחד לא יכול לעמוד מולו. הקהילה שלנו צריכה לעבוד יותר קשה בשביל להצליח, ובדרך הזאת אפשר לנצח את הגזענות. עם הצלחות ותעודות אי אפשר להתווכח".

המטרה: להיות רופא בישראל
טרונך גדל בעיר גונדר באתיופיה, עבד כאח בקופת החולים הממשלתית וביקש להמשיך ללימודי רפואה באוניברסיטה באדיס אבבה. אך לאחר שבקשתו סורבה, הוא קיבל הזדמנות חד פעמית, להגשים את חלומו המקצועי דווקא ברוסיה. "באדיס אבבה איפשרו לי ללמוד רק משפטים, אבל אני התעקשתי להיות רופא ואז הגיעה ההצעה מטעם ממשלת רוסיה, שהעניקה מלגות לסטודנטים ממדינות באפריקה, ואני הייתי ביניהם", הוא מספר. "היינו בסך הכל שבעה סטודנטים שהגיעו מאפריקה: אתיופיה, אוגנדה ואנגולה. אני הייתי היהודי היחיד".

בשנת 83', עזב טרונך את אשתו שהייתה אז בהיריון מתקדם, כדי להגשים את חלומו המקצועי. "היו לי שתי מטרות: להיות רופא ולהגיע לישראל". טרונך היה נחוש מאוד להשיג את מטרותיו, וזה מה שסייע לו להתמודד עם כל הקשיים שעמדו בדרך. החל מהתאקלמות במדינה הקרה רוסיה, והשתלבות בלימודי הרפואה בשפה הזרה. "בשנה הראשונה למדנו כל יום באולפן רוסית, וזה היה מאוד קשה. השפה הרוסית לא קלה, אבל היא מאוד יפה ומלאה במילות כבוד אחד לשני".

קשיי השפה ופערי התרבות לא הצליחו להרתיע את טרונך, שסימן את מטרותיו, והמשיך לשקוד על לימודי הרפואה. "זאת הייתה עבודה מאוד קשה", הוא מספר. "עד השנה השלישית, למדנו 16 שעות כל יום. היה לי על השולחן מילון ברוסית ומילון באנגלית".

בשנת 89' אשתו ובתו הבכורה עזבו את אתיופיה ועלו לישראל. שנה אחרי סיים טרונך בהצלחה את לימודי הרפואה, קיבל את הדיפלומה והגיע לארץ. "בתקופת סוף הלימודים לא סיפרתי לאף אחד לאן אני הולך, אפילו לא לחברים שלי. קיבלנו את הדיפלומה וויזה לכיוון אחד - ממוסקבה לאתיופיה. למדנו על חשבון הממשלה, אז הממשלה רצתה אותנו בחזרה. כאן הייתה לי בעיה, רציתי להגיע לישראל וחששתי שאם אספר אפילו לחברים, מישהו יכשיל אותי".

בתוך עשרים וארבע שעות היה צריך טרונך להסדיר את עניין העלייה לישראל, אחרת יפוג תוקף אשרת השהייה ברוסיה. "נסעתי לשגרירות ישראל במוסקבה. באותה שנה, הייתה גם העלייה הגדולה מרוסיה לישראל, הגעתי לשם ואני זוכר תור ארוך של אנשים. אני הייתי השחור היחיד שם. שאלתי את השומר 'איך אני נכנס לשגרירות ישראל?', הוא אמר לי 'לך תעמוד בתור'. ידעתי שזה ייקח לי יומיים לפחות, והוויזה שלי ליום אחד.



"הבנתי שאני חייב לעשות משהו. שגרירות הולנד ושגרירות ישראל נמצאות באותו בניין, אז ביקשתי משומר אחר שיכניס אותי לשגרירות הולנד, וכך הצלחתי לחמוק דרך הדלת האחורית לשגרירות ישראל. הגעתי לשומר נוסף, שהיה לו מוזר לראות אדם שחור מולו, הוא היה בשוק. ביקשתי ממנו שיכניס אותי דחוף. נתתי לו את הפספורט שלי והסברתי לו שלמדתי רפואה ברוסיה ואני צריך עכשיו לעלות לישראל, אחרת אצטרך לחזור לאתיופיה ולא אוכל לצאת משם", הוא מספר. "בשגרירות רוסיה אמרו לי שהם לא יכולים להעלות אותי למטוס, ושאקח רכבת לשגרירות ישראל בבודפשט, בהונגריה. היו לי כמה דולרים בכיס.

"לקחתי רכבת של 36 שעות ממוסקבה לבודפשט ושם כבר הכול הסתדר". אנשי השגרירות בהונגריה ליוו את טרונך למלון שבו שהה למשך לילה אחד, וביום המחרת העלו אותו על מטוס לישראל. כשהגיע לשדה התעופה בארץ, נאלץ להתעכב. "ירדתי מהמטוס, והייתי השחור היחיד. ביקשתי מהמדריכה שליוותה את העולים שהיו במטוס שתכניס אותי לקבוצה, אבל היא לא הסכימה. המשטרה תפסה אותי בשדה התעו