צילום: אסף פרידמן בניגוד למצופה, העניין הרב של הסופר והמשורר יגאל שחר בשואה ובניצוליה, אינו נובע מהיותו בן לניצולי שואה או מתחושת שליחות המאפיינת את בני הדור השני והשלישי. הוריו בכלל עלו ארצה ב-1932, הרבה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

עוד ב-mynet:
ניצול השואה חי בזוהמה: "אני רוצה לחיות בכבוד"
בת השירות הלאומי וניצול השואה פיתחו חברות אמיצה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

"אני סולד מאוד מהמילה שליחות", הוא מסביר, "עובדה היא שמששת הספרים שהוצאתי עד היום, לא הרווחתי אגורה. להיפך, היו לי המון הוצאות בגינם. הזכויות כולן שמורות להוצאות לאור, כך שרווח כספי אין לי מזה, אבל עניין רב יש לי. אני עושה את זה רק מתוך התעניינות אישית. חשוב לי לספר סיפור יחידאי, שאף אחד לא יכול לספר דומה לו. אין סיפור של ניצול דומה למשנהו, וכל מה שכתבתי עד היום זה עדויות פרטיות מתוך לוע הארי ממש, סיפורים אינדיווידואליים".

לפני כשבועיים ראה אור ספרו השישי "אף בלא כתובה" בהוצאת "יד ושם", וכמו קודמיו גם הוא עוסק בנושא השואה. "אף בלא כתובה" מביא את סיפור ההישרדות המרגש של לושיה גולדפינגר-שן (כיום שרה פלר) בעיירה פולנית בתקופת השואה.



פגז בחדר
שחר, תושב חדרה, הוא איש חינוך בדימוס. בין השנים 1974-1994 כיהן כסגן מנהל וכמנהל בית הספר "עמל" (כיום ביה"ס הרב תחומי למדעים ואמנויות). ב-1991 החל ללוות משלחות לפולין ובמקביל גברה תשוקתו לשמוע ולתעד. באחד ממסעותיו לפולין, ביקר ברבקה - עיירת נופש ציורית פסטורלית בדרום פולין, ותהה בפני אשת העדות (ניצולת שואה) שהתלוותה אליו, אסתר מנהיים, מדוע אין הרבה עדויות מהאזור. היא בתגובה הפנתה אותו ללושיה. "אם יש מישהו שיכול לספר לך מה הלך שם, זו היא", הצהירה מנהיים.

במשך שנתיים ביקר שחר את לושיה, בת 94 כיום, בדירתה בתל אביב, וליקט את פרטי מסע ההישרדות שלה. תחילה עשה זאת מתוך עניין אישי, ורק בשלב מאוחר יותר הבינו השניים כי סיפור שכזה חייב לעלות על הכתב. עיקרו הוא יצר ההישרדות של נערה צעירה בת 17.

סיפורה של לושיה מתחיל בעיירת הנופש רבקה בדרום פולין. זו עיירה שהתברכה ביער, הרים ומעיינות מרפא, ומרכז פעילותה הוא תיירות. החיים מתנהלים על מי מנוחות עד 1939, אז הגרמנים יורים פגזים על פולין, אחד מהם נופל בחדרה של לושיה ומסמן את קץ הדולצ'ה ויטה של תושבי רבקה.

שחר מספר, כי כשהגיעו הגרמנים לרבקה הם החלו ברישום התושבים ובמלאכת השמדה, אלא שכבר בהתחלה נתקלו בבעיות תקשורת עם המקומיים. לושיה, שדיברה גרמנית על בוריה, שימשה מעין מתווכת בין היהודים לגרמנים.

"קציני האס.אס הראשונים התמקמו ב'וילה מגרביאנקה', וילה בת 16 חדרים בבעלות תושב פולני מקומי, שעד לימי המלחמה הנוראים הושכרה לנופשים", מספר שחר, "ולושיה, שבגלל השפה נוח להם לתקשר עימה, מתחילה לעבוד כמנקה של הווילה ומטפלת בילדי הקצינים. מכיוון שמדובר בעבודה רבה, היא מביאה עימה את חברתה עדה רביץ, שבסופו של דבר גם בוגדת בה קשות".

הבגידה של עדה
עם התמשכות המלחמה, אחד הקצינים הגרמנים שלושיה טיפלה בבתו, עושה עימה חסד ומבהיר לה שהיא חייבת לברוח. אימה של לושיה מסרבת להצטרף אליה, אולם מציידת אותה בסל נצרים שידיותיו זהב. את הזהב צבעה האם רבת התושייה בשחור כדי שלא ימשוך תשומת לב, וכך תהיה בידיה היכולת לשחד את מי שצריך במסעה.

"היחידה שלושיה מספרת לה את סוד סל הנצרים היא חברתה עדה", מספר שחר, "בחסות החשכה לושיה ועדה בורחות לכיוון ההרים והיער, מאחורי הבתים והחצרות. עדה טענה בפני לושיה שהנעליים שלה חורקות. היא מפצירה בלושיה להחליף את נעליה פן ייתפסו השתיים, אבל ברגע שלושיה התכופפה להחליף את נעליה עדה נעלמה עם סל הנצרים".

לדברי שחר, גם כיום, עשרות שנים לאחר המלחמה, לושיה לא סלחה לעדה על בגידתה. עדה, אגב, מתגוררת בווינה לאחר שנישאה לשוטר פולני.

ללא עדה ובלי סל הנצרים, לושיה מצליחה להגיע לגטו קרקוב שם נודע לה, כי גם אימה ואחיה הקטן מאריק ברחו והם שוהים בעיירה סלומניקי. "לושיה לא הייתה חוקית בגטו, אבל הצליחה לצאת ביחד עם הפועלות לסלומניקי ונפגשה עם אימה", מספר שחר, "היא נשארה שם תקופה, כי הן סברו שהאקציה כבר מאחוריהן, אבל עד מהרה נודע להן שגם את מעט היהודים שנותרו הולכים להשמיד. אימה שוב מסרבת לברוח ומבכרת להישאר עם אחותה ואחיינה התינוק. ללושיה היא אומרת: את רוצה לברוח? תברחי, אך קחי איתך את אחיך מאריק (12) ואת רוז'יה (3) אחיינית האם. וכך עשתה לושיה".

ברכבת מסוריה
בעודה מופקדת על גורל שני ילדים, הצליחה לושיה להגיע לגטו קרקוב. בחור יהודי שהכירה בנעוריה ושמו יחיאל שן, מגיע אף הוא לגטו. "הוא היה מאוהב בה", מבהיר שחר, "אבל היא בחרה להיות איתו יותר מתוך רצון שיה