"זו הייתה שעת ערב מאוחרת. חזרתי מעוד ערב של שיטוט ברחובות בחיפוש אחר עצמי. בבוקר קמתי, ארזתי תיק ויצאתי מהבית. מאז לא חזרתי אליו מעולם".

כך, במילים אלו, מתאר אליהו שץ איך מצא עצמו, בגיל 16, ללא בית. בגיל בו רוב הצעירים פותחים במרד גיל ההתבגרות, שץ, היום בן 18 וחצי, היה צריך ללמוד לשרוד לבדו. לחדרה הוא הגיע כשעבר לפנימייה צבאית ברחוב יגאל בשכונת בית אליעזר בעיר. אך כשהפנימייה נסגרה, שץ נותר לגמרי לבד. מאז שנסגרה הפנימייה ועד היום, הוא עדיין מתגורר בשטחה, באחת מהדירות ששימשו בעבר את הצעירים שלמדו בה.

עוד ב-mynet:
בן 16: "פקח העירייה ניסה לחנוק אותי בגן ציבורי"
ניצול השואה חי בזוהמה: "אני רוצה להתקיים בכבוד"
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות חדרה" בפייסבוק

בסוף החודש הוא עתיד להתגייס לצה"ל, שירות שיקבע את עתידו. שץ רוצה לשרת שירות קרבי, ומנסה בימים אלו לשכנע את צה"ל לגייסו ליחידה לוחמת. ממקום מושבו בדירה נטושה בפנימייה בה למד, הוא מייחל לזכות להתחיל בחיים חדשים לזכות לשרת ולהילחם עבור המדינה שלו. "החיים יכולים להתפתח לשני כיוונים - או שאתגייס לקרבי וייפתחו לי דלתות חדשות, או שאישאר פה ואמשיך להתגלגל, כמו שעשיתי עד היום, אלוהים יודע לאן", הוא אומר.



חיפש את מקומו
שץ נולד בירושלים למשפחה חרדית, ויש לו 16 אחים. הוא גדל בשכונת סנהדריה ולמד תורה בשכונת מאה שערים. את ילדותו הוא לא זוכר באופן מלא, אך הזיכרון שלו מילדותו מתחיל מהגירושים של הוריו, מהשיטוט ברחובות והחיפוש העצמי של ילד חרדי. "כילד הייתי היפראקטיבי. כל דבר שנקרא בדרכי יכולתי לשבור להרוס. הייתה לי ילדות קשה, כי חייתי בחברה סגורה. לא ידעתי דבר חוץ מללמוד תורה".

כשהיה בן 13, כאמור, התגרשו הוריו. אביו עבר לגור בדירה קטנה בירושלים, ושץ התגורר עם אמו, שעברה לבית שמש. אז, טוען שץ, במקום לפתוח דף חלק בחייו, החלו הבעיות. "החברה החרדית בבית שמש קיבלה אותנו רגיל למרות שידעו שהורינו גרושים, דבר שחריג בנוף הקהילה החרדית. אבל הבעיות התחילו דווקא מבפנים. לא מצאתי את עצמי בבית והתחלתי להסתובב יותר מדי בחוץ. כשחזרתי בשאלה ויצאתי לעולם, גיליתי את החיים האמיתיים. התחלתי להסתובב קצת ברחובות, והייתי חוזר הרבה פעמים בשעות מאוחרות הביתה, כי בחוץ היה לי יותר נוח".

באגף הרווחה של עיריית בית שמש שלחו בזמנו את שץ, בגיל 16, לאומנה זמנית. לאחר ארבעה חודשים, חיפש שץ הזדמנות ומצא אותה בצורת פנימייה צבאית בשכונת בית אליעזר בחדרה. "אף פעם לא התייאשתי, גם כשהיה קשה מאוד. תמיד חייתי מיום ליום וחשבתי כל הזמן איך אני יוצא מהמצב הזה. כששמעתי על הפנימייה הצבאית הבנתי ששם העתיד שלי, שזו ההזדמנות שלי. אמרתי שאני אקח את עצמי בידיים. ידעתי ששם אני יכול לפתח עתיד. לקבל מיטה חמה לחזור אליה כל יום, עם אוכל וחינוך טוב".

החלומות לחיים חדשים התנפצו באחת. לאחר שנה, כשהיה בן 17, נסגרה הפנימייה והוא מצא את עצמו שוב באותו מקום - לבד. "לא הרגשתי שהשמיים נפלו עליי, כי ניסיון החיים לימד אותי לא לבנות על דברים שיקרו. זה לא שאני לא מתכנן תוכניות, אבל אני מתכנן ומישהו מלמעלה צוחק עליי בכל פעם מחדש עם המציאות. אז אני למדתי לא לפתח ציפיות".



ובכל זאת, כשהפנימייה נסגרה, החליט שץ שהוא נשאר במקום עד לגיוס. בשטח הפנימייה נותרו כמה מבנים נטושים, ואת אחד מהם הוא הפך לביתו. את הדירה, בה התקיים גם הראיון, הוא סידר בעצמו.

עומד על הרגליים
שץ חי בצניעות. את כל הדברים שבדירתו הוא מצא זרוקים ברחוב. שכנו, רחמים כובאני, עוזר לו לעתים. במקביל, הוא החל לעבוד בהרכבת לוחות סולאריים והחל להסתדר גם מבחינה כלכלית. "הצלחתי לעמוד על הרגליים גם לאחר שהפנימייה נסגרה. הצלחתי לגרד בכל חודש סכום שיאפשר לי לחיות ובמקביל, ניסיתי לדאוג עוד ועוד להשלמת פרטים בדירה. אני גם מגדל פה שני כלבים. בעל השטח איפשר לי להישאר בדירה, ואני התחלתי להתגלגל".

שץ, שמעולם לא חש שהמדינה פגעה בו, מקווה בימים אלו שצה"ל לא יפנה לו עורף. עוד בשנתו הראשונה בפנימייה הצבאית, קיבל שץ את צו הגיוס הראשון. על אף תלאות החיים שעבר, אותן חווה עד היום, הוא מאוד רוצה להתגייס לשירות קרבי. כרגע הוא מיועד לטירונות בחוות השומר, ולא יודע מה יהיה המשך גורלו הצבאי.

מה היית מאחל לעצמך עכשיו?
"עם צבא או בלי הצבא, אני רואה שני עולמות שונים. הכול תלוי לאן אני אגיע בצבא. אם אגיע לקרבי, אז אני רואה עצמי משרת ואפילו חותם קבע. אם אני לא אתגייס, אז אני אמשיך כנראה פה באימפריה הקטנה שהקמתי לי ואתגלגל כמו שעשיתי עד היום. לאן זה יוביל אותי אני לא יודע, נקווה שלמקום טוב".



מאגף הרווחה של עיריית בית שמש נמסר: "באומנת החירום התגורר אליהו בחדרון ללא חלון