מזה 30 שנה שסניף איל"ן חדרה מנהל את התקשרותו עם האוכלוסייה הנכה על שפת המדרכה, מחוץ למשרד. המצב העגום נוצר בעקבות התנאים המגבילים, איתם נאלצו להתמודד בסניף. הסניף, שממוקם בסמטה צדדית ברחוב הרב בורנשטיין בבניין משרדים ישן, בקומה השנייה ללא מעלית, יוצר מצבים מביכים.

עוד ב-mynet:
"היום שבו קטעו לי את הרגל היה המאושר בחיי"
חנה בחניית נכים וטען: "התמרור בצבע לא נכון"
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות חדרה" בפייסבוק

האוכלוסייה הנכה, שמקבלת מענה מארגון איל"ן, נאלצת לנהל את השיחות הפרטיות על שפת המדרכה לעיני העוברים והשבים. כעת, דורשת יו"ר הסניף חנה ויסבלך (62) למצוא בית ראוי לסניף איל"ן.

"אנחנו מבקשים עזרה בחיפוש בית. אי אפשר לשבת ולהתנהל במקום כזה", היא מסבירה. "לארגון ויצ"ו יש בית, לארגון 'אנוש' יש בית, לעמותת ניצן יש בית ורק לנו אין. האבסורד הגדול הוא שדווקא ארגון איל"ן שמטפל באוכלוסייה נכה, נמצא בבניין לא נגיש בקומה השנייה".

ארגון איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים) הוקם בשנות ה-50, לאחר שפרצה בארץ מגיפת הפוליו שפגעה ברבים והותירה אותם נכים לכל החיים. "היום לשמחתנו אין את המגפה הזאת, ולכן איל"ן הסב את עצמו לתת שירותים לילדים בעלי נכויות שריר ועצב. הארגון הוקם בשביל הרבה מאוד ילדים שנולדים עם בעיות מוטוריות קשות ואז ההורים פונים אלינו והופכים להיות חלק ממשפחת איל"ן".

סניף איל"ן חדרה חולש על שטח מוניציפאלי גדול ומקבל אליו מאות ילדים ומבוגרים הנאלצים לקבל סיוע עקב מצבם הבריאותי. "הסניף שלנו נותן שירותים מהמועצה האזורית עמק חפר שבדרום ועד למועצת אלונה שבצפון, ובמזרח עד המועצה האזורית מנשה - לכל הערים, המושבות והכפרים שכלולים בשטחים הללו, סניף איל"ן חדרה נותן מענה", מסבירה ויסבלך. "לשמחתנו אנחנו נותנים שירות כיום רק ל-160 משפחות ונחשבים באיל"ן הארצי לסניף בינוני-קטן".

"זה מבייש אותי"
ויסבלך לא לבד, יחד איתה חברות בהנהלת הסניף 14 נשים פנסיונריות ויד ימינה, רכזת הסניף, מיכל דינוביץ. דינוביץ אמונה בין היתר על הטפסים הביורוקרטיים וקבלת משפחות לסניף. מדי יום היא חווה קשיים שמטרידים את מנוחתה, בעיקר מניסיונה האישי כאם לילד נכה.



"יש לנו חבר'ה בוגרים שלומדים באוניברסיטה ואני צריכה לרדת אליהם למטה ולמלא איתם טפסים באמצע הרחוב", היא מסבירה. "ילדים נכים בני 18 שמקבלים רישיון נהיגה וקונים רכב חדש, מקבלים מאיתנו 5,000 שקלים עזרה לרכישת רכב ושוב אני נאלצת לרדת אליהם ולמלא את הטפסים למטה ברחוב. הכל מתנהל בחוץ, אין פרטיות, אין כבוד ואין גם חנייה. הכביש הזה צר ועמוס. בכניסה לרחוב יש רק שתי חניות שמורות לנכים. הנכים חונים שם עם הרכבים הגדולים שלהם, יוצאים מהמכונית ומגיעים עד למדרכה סמוך לבניין הסניף, ואז אני יורדת אליהם ומנהלת את העניינים על המדרכה. זה מבייש אותי".

למעט משרד קטן בקומה השנייה של בניין מוזנח, אין לסניף איל"ן מקום ראוי לנהל את הפעילות השוטפת שלו וישיבות הנהלה. "אנחנו 14 חברות הנהלה שנפגשות פעם בחודש ואין לנו מקום לשבת בו", ציינה ויסבלך. "אנחנו נאלצות לכתת רגליים. פעם אנחנו מבקשות מהמרכז ל'קהילה הנגישה' שייתנו לנו מקום ופעם מהמתנ"ס בבית אליעזר שתרמו לנו מקום במשך שנה שלמה, אבל זה לא פתרון".

רבקה אזיזוב (23), תושבת אור עקיבא, סובלת מגיל צעיר מניוון שרירים ונאלצת להגיע לסניף איל"ן חדרה בכיסא גלגלים. "לא מזמן מיכל הייתה אמורה לרדת אליי למטה כדי להעביר לי מסמכים, כי אני לא יכולה לעלות למשרד, אני בכיסא גלגלים. דיברתי עם מיכל באמצע הרחוב וזה היה ממש לא נעים - דיברנו על פרטים של המחלה, אבל פשוט לא הייתה לי אפשרות לעלות. בנוסף, הייתי צריכה להחנות את הרכב שלי רחוק. למזלי יש לי כיסא ממונע. הכביש מאוד צר ונכים צריכים חנייה מותאמת לרכב כל כך גדול. חשוב שיימצא מקום ראוי לאיל"ן.

"אני כרגע מחפשת עבודה ולא יכולה לגשת לשם על מנת להיעזר בהם. אני בסך הכל בחורה די עצמאית, נוהגת על רכב ומנהלת את עצמי, אבל כשאני רוצה להגיע לאיל"ן אני פשוט לא יכולה. האופציה שיש לי זה לשלוח את אמא שלי לשם - גם אחותי הקטנה סובלת מאותה מחלה, אז ברגע שאמא שלי ניגשת לאיל"ן לפתור בעיות של אחותי, אז באותה הזדמנות היא גם פותרת בעיות שלי, אבל אני כבר בנאדם בוגר והייתי רוצה לפתור את הבעיות שלי בעצמי".

תחושת הבושה ניכרת על פניהן של ויסבלך ודינוביץ. הקושי הרב שלהן לקבל את המצב הקיים, הניע אותן לפנות לעיריית חדרה, אך עדיין לטענתן לא נמצא פתרון. "איזו בושה. משרד שנותן שירותים לנכים והנכים לא יכולים לעלות לכאן", הן מסבירות. "אני ממש כועסת על המקום הזה. זה לא מקום שנותן שירותים למשפחות של נכים ולנכים עצמם. פניתי לראש העיר, חיים אביטן, וביקשת