בחודש שעבר, ב-13 ביוני, הגיעה איריס (שם בדוי), תושבת האזור, למחלקת היולדות בבית החולים "הלל יפה" ללדת את בנה. במפגש הראשון עם הרופא שטיפל בה, סיפרה כי היא נרקומנית. איריס ילדה את התינוק, אך כעבור מספר ימים נטשה אותו ונעלמה. חודש עבר והתינוק עדיין שוהה במחלקת הפגים של בית החולים ועובר תהליך גמילה קשה. הרופאים מתקשים לצפות את סוף התהליך.

עוד ב-mynet:
טלי נשכחה בהסעה ומתה, אמה ילדה לה אחות
עדות: בני הנוער שיכורים ואלימים בקווי הלילה
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות חדרה" בפייסבוק

הצוות הרפואי במחלקה העניק לו את השם שון והתקשה מאוד שלא להיקשר אליו. שיערו הבלונדיני הקופצני, פניו הוורודות, עיניו המעט מלוכסנות ובעיקר חוסר האונים בו הוא שרוי, יוצרים תחושה של התחברות מיידית ורצון לאמץ אותו הכי קרוב שרק אפשר. "עברו לי מחשבות בראש לקחת אותו לאימוץ", מספרת השבוע טל, חברה בארגון "חיבוק ראשון".

"האם הגיעה ללידה ומיד סיפרה שהיא משתמשת בסמים וכך גם עשתה בזמן ההיריון", אומרת ענת נווה, עובדת סוציאלית במקום. "היא הצהירה על שימוש במתדון, אבל לפי המצב של התינוק אנחנו בטוחים שמדובר ביותר מזה".

הגמילה
שון, שהשבוע ימלאו לו חודש ימים, הגיע לפגייה ב"הלל יפה" כשהוא במצב גמילה קשה. תחילה, לדברי יסמין פרץ, האחות האחרית של הפגייה, לא ניתן היה לראות תסמינים מוצהרים של גמילה, אך הם ציפו כי התסמינים הללו לא יאחרו להגיע.

למרות שהצוות ידע מה הולך לקרות, הזעזוע היה גדול. תינוק בן יומו שנאלץ להתמודד בעל כורחו עם תופעות פיזיולוגיות קשות של גמילה מסמים הוא מחזה קשה גם לאחיות ורופאים מנוסים. "מדובר בתופעות לוואי מאוד קשות - תופעות של גמילה כמו שיש לאדם מבוגר שצורך סמים. כששון סובל מהתקפי קריז יש לו רעד בלתי נשלט בכל הגוף, בכי בטונים מאוד גבוהים וצורמים, רפלקסים ערים ובעיקר אי שקט", מציינת פרץ.

ההחלטה של האם לנטוש את בנה לא עוררה הדים. בשל מצבה הנפשי והבריאותי היא כנראה הבינה כי אין לה הכלים הנדרשים לגדל את בנה וכי עדיף יהיה אם היא תמסור אותו. מאז אותו יום בו גמלה בה ההחלטה, היא לא ביקרה בבית החולים, לא התקשרה וניתקה כל קשר.

"במצב שלה היא לא יכולה לגדל אותו", אומרת נווה. "היא לא באה לבקר אותו מאז, כי כנראה שהיא לא רוצה להיקשר אליו רגשית. אנחנו מצדנו כבר התחלנו לבנות לאמא תוכנית גמילה שאני מאוד מקווה שהיא תעבור אותה, אבל זה כבר לא בידיים שלנו".

מצבו של שון התגלה כלא פחות קשה ממצבה של אמו הנרקומנית וכחלק מתהליך רפואי הכרחי הוא גם החל לעבור תוכנית גמילה במחלקת הפגייה בבית החולים. "יש מדד מסוים שבודקים לפיו תינוקות שהם תחת השפעה של סמים. בודקים את התינוק ולפי הניקוד שיוצא, מחליטים האם הוא צריך טיפול או לא", מציינת פרץ. "כששון הגיע אלינו הוא היה במצב מאוד קשה והחלטנו לתת לו טיפול תחליף סם".

מזה כמה שבועות ששון מקבל טיפול רפואי שעתיד לגמול אותו מהסמים. לדברי הצוות הרפואי, הוא תחילה לא הגיב באופן מיידי לטיפול, אך עם הזמן חל שיפור במצבו. "זה משפיע, אבל לא מרגיע את התינוק לגמרי. המשכנו לראות עליו תגובות שמעידות בעיקר על אי שקט, בכי וחוסר יכולת לתפוס את הפטמה של הבקבוק ולאכול כמו שצריך בשל רעידות לא רצוניות. זה ממש רחמנות להסתכל עליו. באיזשהו שלב הוא קצת נרגע".

החיבוק
אחרי שבוע בו שהה במחלקה הבין הצוות הרפואי שנדרש סיוע אימהי, כזה שייתן מענה אישי לשון ויתרום לו לתהליך הגמילה ולמצבו הבריאותי והנפשי. "באחת הישיבות שקיימנו העלינו את האפשרות לפנות לעמותת חיבוק ראשון", מספרת נווה. "מרגע שפנינו אליהם לא עברו 24 שעות והם כבר התייצבו במחלקת הפגייה. בהתחלה היה מאוד קשה כי שון עדיין היה באי שקט.

"כשהן הרימו אותו, הוא עדיין בכה. זה לא שהן החזיקו אותו 'ובא לציון גואל', הוא בכה המון, אבל הן לא ויתרו ועמדו איתו במשך שעות, לקחו אותו לחדר חושך. בפגייה יש אור ולפעמים צלצולים של אזעקות והילד הזה צריך סביבה חשוכה והמון שקט, ובפגייה זה לא תמיד מתאפשר. כששון מתעורר ומישהו מיד ניגש אליו ונותן לו מה שהוא צריך, את המוצץ והחיבוק, אז זה מיד מרגיע אותו".

טל (56), אם לשלושה, תושבת פרדס חנה, שמתנדבת כבר חמש שנים בעמותה, הייתה הראשונה לפגוש את שון ולהעניק לו חיבוק. בשביל טל זהו גם המפגש הראשון עם תינוק במסגרת הפעילות ההתנדבותית שלה.

"שון הוא התינוק הראשון שנקראתי אליו. ברגע שהתקשרו אליי ואמרו לי שיש תינוק ב'הלל יפה', התרגשתי מאוד, קשה לי לתאר את התחושה. אני מגיעה לכאן פעמיים בשבוע, כל פעם לשלוש שעות ופשוט מחזיקה אותו על הידיים. הזמן הזה חולף ביעף, זה סוג של מדיטציה".



המפגש הראשון בין טל לשון היה כמעט טבעי. ההתאהבות, לדבריה, הייתה ממבט