בחדרה, למי שלא יודע, מתגוררים לא מעט בדואים. חלקם בשטחים המיועדים לחקלאות. אמנם על פניו נראה, כי לא מדובר בהשתלטות על אדמות מדינה אלא בהשכרת השטחים הנמצאים בבעלות פרטית, אבל לטענת המדינה, נעשה לאורך השנים שימוש בלתי חוקי בקרקע.

השטח החקלאי בחדרה הוא כמעט כפול מהשטח של העיר והוא פרוש בחלקה הדרומי. בשטח מתגוררות כבר למעלה מ-20 שנה ארבע משפחות מורחבות של בדואים על ילדיהם, בני הדודים והנכדים, כולם קרובי אותה משפחה. רובם יושבים בצד המערבי, מעבר לכביש 4, בשטחים שגובלים באזור התעשייה של המועצה האזורית עמק חפר.

המשפחות, כאמור, שוכרות את הקרקעות מחקלאים באזור והפכו אותן לביתן, אך הן מיועדות לחקלאות בלבד. הם מתגוררים באוהלים ובמבנים קיימים, שם הם מגדלים את ילדיהם, מתפרנסים מעדרי צאן גדולים, מתרחבים ושוכרים עוד ועוד שטחים באזור.

עיריית חדרה, משרד הפנים ומינהל מקרקעי ישראל מנסים לטענתם להילחם בשימוש החורג בקרקע ובהתרחבות שלהם בשטח, אבל כנראה שגלגלי המערכת מסתובבים לאט מדי. גורמים בעיריית חדרה מציינים כי בסופו של דבר הבעיה נעוצה בעיקר בחקלאים שמשכירים את הקרקע לבדואים. אותם בעלי קרקעות פרטיות
שמעלים את חמתם של החקלאים במקום.

בסמוך לאזור מגורי הבדואים מגדלים החקלאים לפרנסתם עצי פרי ושאר גידולים. רבים מהם מתלוננים על נזקים שגורמים להם שכניהם. ע', אזרח בדואי, נולד בשטחים החקלאיים של חדרה. לטענתו, לפני למעלה מ-30 שנה ישבה משפחתו על שטחים בצפון העיר ובצו בית משפט פינו אותם מהמקום.

אנחנו נמצאים פה שנים רבות בשכירות", הוא אומר. "חיים מהדיר, מגדלים ומוכרים אותו לשחיטה. אין לנו בעיה עם הפרדסנים. אם יעלו בפנינו טענות, אנחנו נתייחס אליהן ונתמודד איתן. אי אפשר לדבר באוויר. אם מישהו מאיתנו עושה משהו, אי אפשר להפנות אצבע מאשימה כלפי כולנו. אנחנו לא מתעסקים כאן בפלילים", אומר ע'.

"את החשמל שלנו אנחנו לוקחים מבעל עסק שצמוד אלינו. הוא נותן לנו חשמל ואנחנו משלמים לו. את המים אנחנו לוקחים מהבאר בשטח שלנו. ארנונה אנחנו משלמים לאליכין. את העדר אנחנו שמים מתחת לחממות קיימות. אם עיריית חדרה תאפשר לנו, אנחנו נשמח לסדר את המקום שיתאים לתקנות לפיהן יש לגדל עדרים".

" אנחנו מרגישים שנטפלים אלינו, שמציקים לנו ומחפשים אותנו. כל פעם שנבחר ראש עיר חדש, או בעל תפקיד כזה או אחר, הם מנסים להזיז אותנו, כאילו מנסים את כוחם. אנחנו עדיין פה".

"כולם חוששים"
מ', גידל פרדס עצי פרי במשך 50 שנה. בשנה האחרונה כשל כוחו והוא נאלץ לייבש את השטח. במשך השנים הוא חשש לדבר, אבל עכשיו הוא מוכן לחשוף את מה שלטענתו מתחולל במקום.

"אי אפשר להיות פה חקלאי בלי שיהיה לידך בדואי צמוד. אם אין לידך בדואי, לא יישאר לך שום דבר בשטח. אם יש בדואי, הוא ייקח את החלק שלו וישמור שגם לאחרים יהיה", אומר מ'. "אני גדלתי לצידם. הם גדלים בקצב מסחרר והיום בכל כמה

"אני נתתי חשמל למשפחה אחת כדי שישמרו לי על הבאר. אני חייב להודות שלא התמודדתי איתם. הם פגעו לי בשטח שוב ושוב. זה כאב, אבל בסוף נשברתי והבנתי את חוקי המשחק".

א', גם הוא חקלאי באזור, טוען שהוא עובד בפחד מתמיד. "אני לא מתבייש להגיד שאני מפחד, ואני לא היחיד. כולם מכירים את התופעה וכולם חוששים, מי פחות, מי יותר. זה המצב", אומר א'. "בעבר היינו מגישים תלונות במשטרה, אבל הבדואים גרמו לנו להבין שלא כדאי לנו".

"הם גורמים לנו נזקים לתוצרת, פורצים גדרות, עוברים עם סוסים וצאן בשטחים שלנו ובכל פעם נעלמים דברים, כמו ברזים ומנועים של בארות מים. לפני בערך שנה היייתה בעניין ישיבה של החקלאים עם המשטרה והוועדה החקלאית בחדרה. הבנו שאין להם כלים לטפל בזה".

בוועדה החקלאית של חדרה מודעים למצב. "אנחנו יודעים שהם עושים הרבה בעיות והבעיות האלו מטופלות כמעט בכל מחלקות העירייה", הם אומרים. "הטענות של הפרדסנים בהחלט מוצדקות. למשל, היה חקלאי שהחליט לעזוב את הפרדס ממש, בגלל הנזקים שגרמו לו. יחד עם זאת החקלאים צריכים להבין שהם חייבים לפנות אלינו, כדי שנפעל".