אסדת לוויתן | צילום: ענבל בן יעקב

הצטרפו למחאה / מאיה סייפרס

לא רק זיהום האוויר נחשף. נחשף איתו גם הזיהום במערכות השלטון

אף שעמק חפר היא באזור סיכון משני, ואין המלצה מובהקת להתפנות מהאזור — אני ומשפחתי נתפנה. אנחנו לא מסתכנים, "אם יש ספק אין ספק". אם משטר הרוחות לא יהיה לטובתנו, הזיהום יגיע גם אלינו. הפינוי הוא גם צעד מחאה!

בזכות הציבור, שעזר לחשוף את סיפור הנישוב — זיהום האוויר והסכנות ליישובי "עוטף לוויתן" הידהדו בשבועות האחרונים לכל אזרחי ישראל. אבל לא רק זיהום האוויר נחשף. נחשף איתו גם הזיהום במערכות השלטון, שמעדיף את טובת הטייקונים ותאגידי הגז על פני טובת הציבור ובריאותו. נחשף חוסר האמון העמוק בין האזרחים לבין מי שאמון להגן עליהם ולעבוד בעבורם. זה כבר נוגע לכל אחד ואחת במדינה הזאת.

כבר שנתיים אני מקדישה את חיי למען המאבק באסדות הגז. זהו רגע שיא במאבק. אני מאמינה גדולה בכוחו של כל אחד לשנות ולהשפיע. אני קוראת לכל אחד ואחת מכל מקום בארץ להצטרף למחאה הזאת, כי אסדת הגז היא מראה לדמותנו, מראה לשיבוש הערכים הבסיסיים בחברתנו. היא תוצר של תאוות בצע, ראיית האני, אובדן מנהיגות, וכן, גם אדישות. (הכותבת היא תושבת עמק חפר)

"הורסים לנו את הים" / סמי אלעלי

הכפר העני שלנו נמצא במצור של סכנות סביבתיות

 כל תושבי הכפר העני, וביניהם אנוכי, חיים זה עשרות שנים בתוך מצור של סכנות ומפגעים סביבתיים ובריאותיים. מהדרום תחנת הכוח, מהמזרח כביש החוף, מהמערב אסדת הגז מול הבתים. הורסים לנו את הריאה הטבעית היחידה שנשארה לנו, את הים, מפלט החופש והמשאב המרכזי שלנו, שהוא חלק מהמורשת של תושבי ג'סר א-זרקא.

במקרה של הכפר, זה כמו זריית מלח על פצע, ואף יותר מזה. המצב הסוציו-אקונומי של התושבים מחפיר, אחוז גדול לא יכולים לממן את הטיפולים והתרופות, והתוצאה היא תושבים חולים יותר, תמותה גבוהה, וכל זה לנוכח מצב סביבתי ירוד.

אני בן למשפחת דייגים. במשך השנים פגעו לנו בים, מקור הפרנסה שלנו. מזהמים שונים זרמו לים ופגעו בדגה ובסביבה הימית. האסדה תפגע במורשת הדיג. אין שום צדק סביבתי כאן באזור. מי יתייחס לכפר העני ולקבוצות דייגים מוחלשים?

מפליאה אותנו שתיקת ארגונים ירוקים גדולים, הנלחמים בדייגים ותומכים באסדה. (הכותב הוא יו"ר הוועד העממי למען ג'סר אל-זרקא, ודובר איגוד הדייגים הארצי)

 

הכול זה כסף / צביה חן-שרעבי

אנשים, נשים וטף דיווחו על קשיי נשימה, אבל המערכת מתעלמת

 שאלות רבות אופפות את סיפור הגז. אתחיל בראשונה: מדוע במדינה של 365 ימי שמש בשנה לא מייצרים חשמל מהשמש? התשובה שלי: כי אף אחד לא ירוויח מזה, מלבד האזרחים.

העניין פה הוא כסף והרבה כסף. לחץ והרבה לחץ. כוח והרבה כוח! הפגנות של עשרות אלפי אנשים בתל אביב שלא ידעתם עליהן, מאחר שלא הזכירו אותן באף מהדורת חדשות.

בינתיים, "שומרי הבית" אוספים עדויות מתושבים, והעובדות הן עובדות. אנשים, נשים וטף דיווחו על קשיי נשימה, צרבות, גירודים בעיניים וגירודים בגוף, באזור פרדס חנה-כרכור. קראתי את הפוסטים, תושב אחר תושב בקבוצות בפייסבוק מעלים שאלות ומערכת אחר מערכת מתעלמת.

בכירים במשרד לאיכות הסביבה שעובדים בשבילנו ומקבלים משכורת מהמיסים שלנו סירבו להגיע לפרדס חנה-כרכור להיפגש עם התושבים. מדוע? כי שם ישאלו אותם שאלות שאין להם תשובות עליהן. אז על מי הם שומרים? על האסדה? (הכותבת היא תושבת שכונת בית אליעזר בחדרה)

 

מאמין במדינה / רונן ברגר

לא אנטוש עקב סכנה, שלא אומתה בשום דרך

בהיותי אב למשפחה החי בקהילה מקסימה בחוף הכרמל, בהיותי איש סביבה, המקבל את חשיבות הגז כמשאב אסטרטגי למדינת ישראל, אני מבין ומעריך את פעילות ייצור הגז.

עם זאת, חייבים להקפיד על בריאות סביבתית, על ניטור איכותי ומקצועי ועל אכיפה קשה ובלתי מתפשרת על יצרני הגז ועל פעילותם.

המאבק בהשגת דרישות אלה מחייב את הפעילים להיצמד לידע מקצועי מתאים, ולדייק בפרטי הבעיות בהפעלת האסדה, ולא ליצור פערי ידע וויכוחים מיותרים בקהילה.

לעניין הפינוי מהבית בימי הנישוב — אני לא אנטוש עקב סכנה, שלא אומתה בשום דרך. נטילת סיכון היא חלק מחיינו בישראל. אני עדיין מאמין במוסדות המדינה, ובראש המועצה שלי, המנהיג אותנו באחריות, בתוך המאבק הבלתי מתפשר של רבים מתושבי ישראל בכלל ושל המונים מתושבי החוף.

איני שלם עם מיקום האסדה, ועם מערך הניטור והבקרה הקיים. אני נאבק קשות להשגת רמת ניטור ובקרה יעילים. עם זאת, אני מאחל הצלחה למפעילי האסדה.

אני כן מצפה מהמפלגות הרציניות המתמודדות על הקמת הממשלה בקרוב, לפעול באופן אחראי לבדיקות ולחקירות אמיתיות בשאלה, איך ומדוע הגיעה אסדת ליוויתן לכאן, ואיך נימנע מהחלטות מוטעות כאלה בעתיד. (הכותב הוא תושב עין איילה במועצה אזורית חוף הכרמל)

 

פגעתם בנו / טל מלוכנא

במקום לשמור על הריאות הירוקות, הן מופקרות

בגיל 30 החלטתי לשנות את אורח חיי ועבודתי לטובת אורח חיים המכבד את הסביבה. שבע שנים עסקתי בחינוך להפחתה ולהפרדה של פסולת, ולהטמעת הנושא בקרב הציבור, מול הרשויות ומול המשרד להגנת הסביבה.
בזמן זה חוויתי את תהליך הבשלת הציבור והבנתו שחייבים לקחת אחריות על הסביבה שבה אנו חיים, וכן את הקושי של הרשויות באכיפה ואת כישלונו של המשרד להגנת הסביבה בהתוויית מדיניות ארוכת טווח. כתוצאה מכך התערער אמון הציבור והרשויות בהתנהלותה של הממשלה.

כל נושא אסדת הגז מתחבר ישירות לתחושות הקשות של הציבור.

במקום לשמור על מעט הריאות הירוקות הקיימות בטבע, הן מופקרות על ידי "שומרי הסף" הממונים על כך!

איך המדינה שלי מאשרת להקים אסדה כזאת 9 קילומטרים בלבד מאחד החופים ושמורות הטבע היפים והיחידים שנשארו לנו?

איך היא מאפשרת להוסיף מזהם אוויר נוסף, שעלול לסכן גם את מי השתייה ואת הביטחון שלנו? איך היא מעבירה החלטות על חשבון הטבע והציבור, בלי השקיפות והאכיפה הנדרשת?

אני חוששת לעתידנו וכואבת את הזלזול ואת הפגיעה במשאבי הטבע המשרתים אותנו.

אני אמשיך להיאבק ולשמור על הסביבה, כדי שאוכל בעתיד להסתכל לילדיי בעיניים ולדעת שלפחות אני ניסיתי לעשות הכול בעבורם! (הכותבת היא חברת קיבוץ גן שמואל)

עזבנו את הבית / דפנה ברמן-בלום

ביום שלישי נסענו למרכז מהבוקר עד הלילה. אבל אנחנו לא מרימים ידיים

השבוע שעבר היה רכבת הרים. פתחנו אותו עם הידיעה שאנחנו מתפנים מהבית שלנו בזכרון יעקב ביום שלישי. הפייסבוק המקומי געש. כולם מתפנים, ולא כי אנחנו עדר.

אחר כך הגיעו שמועות שהנישוב נדחה לרביעי. או חמישי. זה בסדר, אין לנו עבודה, או ילדים, או חיים. תראו מה מסתדר לכם שם, ותנסו להודיע. שלא כמו בהרצה הראשונה בנובמבר, שהודעתם שמונה שעות מראש.

ואז, ביום שלישי, תקווה! יש שופטים, או לפחות שופט, בירושלים. אלי אברבנל הוציא צו מניעה זמני וביקש תשובות מנובל אנרג'י. ופתאום התקשורת מתעניינת במאבק, ומביאה גם את הצד שלנו, ולא רק את הסיסמאות של נובל אנרג'י. סוף סוף הצדק ייצא לאור! נס חנוכה! ניצחון המכבים!

אז זהו, שלא. למחרת השתנתה ההחלטה. כספי הארנונה שלנו, שהושקעו בעתירה, ירדו לטמיון. עוד עתירה של שומרי הבית נדחתה בצהרי אותו היום, והעמותה אף נקנסה ב-60 אלף שקלים. עמותה שמתקיימת מתרומות של ציבור, שדואג לחיי ילדיו. קנסו את התרומות שלנו. סטירת לחי. שלא תעזו להפריע שוב לנובל, אזרחים פשוטים.

אז ירדנו מרכבת ההרים עם בחילה. אבל אנחנו לא מרימים ידיים. ניפגש בסיבוב הבא. (הכותבת היא תושבת זכרון יעקב)