אילאי גוהריאן, תושב גבעת עדה, לא מצא את מקומו במסגרות החינוך במהלך שנות לימודיו. הוא הרחיק לפנימייה ושם המציא את עצמו מחדש, באמצעות המוזיקה. באחרונה הוציא כמה גרסאות כיסוי בביצועו, ובנוסף שיר שכתב לזכר בן-דודו, אברהם חוטר-מנצור ז"ל, תושב פרדס חנה שנהרג בתאונת אופנוע לפני כשנה, בהיותו בן 16 בלבד.

פריחה מאוחרת

גוהריאן (19) הוא בנה של הפעילה החברתית שרונה גוהריאן, שבעבר ניהלה מאבק מתוקשר בנושא הדיור הציבורי בארץ. את שנות ילדותו הוא מתאר כמאבק הישרדותי, ומספר כי הבריחה שלו מהמצב תמיד נעשתה אל עולם המוזיקה: "כדי לא להרגיש עצבות ושחסר לי משהו, הייתי בורח לשירים, למוזיקה", סיפר השבוע. "זאת הייתה הפינה השקטה שלי שמרגיעה, מנחמת ומשכיחה. האזנתי למוזיקה מזרחית, אבל גם לקלאסיקות כמו שלמה ארצי ואריק איינשטיין, וזה היה העולם שלי. הייתה לי גם אהבה גדולה לכדורגל, ואלה שני העוגנים שהרימו אותי מבחינה נפשית".

גוהריאן באנדרטה לזכר בן דודו | צילום: אלעד גרשגורן

גוהריאן גדל והתחנך בחדרה, בבית הספר למדעים ויהדות. לדבריו, הוא לא הסתדר מבחינה לימודית לכל אורך הדרך: "הייתה סביבי מעטפת לימודית ודתית, אבל לא השתלבתי, בלשון המעטה. היה לי קשה מאוד, והייתי מהילדים האלה שתמיד נמצאים עם כדור בחוץ. בכיתה י' כבר עברנו לגור בגבעת עדה, והחיים השתנו כלכלית לטובה. התחלתי ללמוד בבית הספר אורט בנימינה, והיה לי פער לימודי עצום שתיסכל אותי. פשוט הרגשתי שאני מבזבז את הזמן ולא מתקדם לשום מקום. קצת ידע בתנ"ך וספורט זה כל מה שהבאתי איתי לאורט בנימינה. אחרי חודש לימודים בלבד אמרתי לאימא שלי שאני רוצה לעבור לפנימייה. הרגשתי שאני צריך מקום שבו אוכל להתפתח בכל המובנים. אני ילד של אימא ולא רציתי להיות רחוק ממנה, אבל ידעתי שאני לא אתקדם לשום מקום אם אני לא אעזור".

"במסיבת סוף השנה של י"ב אבא הגיע, וחבריי מיד ניגשו אליו ואמרו לו: 'יש לך בן מוכשר וכוכב'. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא נחשף לזה, וזה היה מרגש מאוד בעבורי"

המסגרת שנמצאה בעבורו הייתה "כפר הנוער רמת הדסה" בקריית טבעון, וכפי שגוהריאן צפה והאמין, בפנימייה החלה תקופת הפריחה שלו.

"ההתחלה הייתה קשה, אבל מהר מאוד עליתי על דרך המלך. צוות הפנימיה 'הרים' אותי ועטף אותי. אומרים שכל ילד צריך אדם אחד שיאמין בו, אז כאן הייתה לי מעטפת רחבה של אנשים שהאמינו בי. סגרתי את כל הפערים הלימודיים, התפתחתי בספורט וגיליתי כי ייעודי הוא עולם המוזיקה".

גוהריאן החל לבלוט בטקסים שנערכו בפנימייה לציון ימי זיכרון ושואה. "שרנו ביחד, אולי היה לי סולו של כמה שניות כמו שלכולם היה", הוא נזכר, "ופתאום אחרי הטקסים החלו לגשת אליי חניכים, צוות והנהלה ולומר לי שאני שר יפה, ולשאול היכן החבאתי את זה עד כה. אחרים אמרו שריגשתי בשירה, ומישהי סיפרה שבכתה מהביצוע. לא האמנתי, בתחילה אפילו חשבתי שמסתלבטים עליי. אבל עם חלוף הזמן והטקסים, הבנתי שהתגובות החיוביות אותנטיות. במסיבת סוף השנה של י"ב, אבא שלי הגיע וחבריי ראו אותו לראשונה. מיד ניגשו אליו ואמרו לו: 'יש לך בן מוכשר וכוכב'. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא נחשף לזה, וזה היה מרגש מאוד בעבורי".

שיר לזכרו

במהלך שהותו בפנימייה פקד אסון את המשפחה, כאשר בן-דודו אברהם חוטר-מנצור נהרג בתאונת דרכים. גוהריאן הנציח אותו בשיר שכתב לזכרו, "הפרח שנקטף".

"הייתה סביבי מעטפת לימודית ודתית, אבל לא השתלבתי, בלשון המעטה. היה לי קשה מאוד, והייתי מהילדים האלה שתמיד נמצאים עם כדור בחוץ"

"את המילים כתבתי עם המחנך שלי שמואל יוסף ומי שהלחין זה אורי בר", מסביר גוהריאן, "העליתי את השיר ליוטיוב והתגובות היו מצמררות ומרגשות. היו הרבה פרגונים ושיתופים, במיוחד עקב העובדה שאני לא מוכר. מי שהפיק לי את השיר זה ערן ינקו מחדרה, מעבד מוזיקלי שעובד בפנימייה. אני באמת מאמין שדלת גדולה נפתחה לי בפנימייה, בכל היבט. אני רואה את עצמי בעתיד על במות, מופיע ועושה את מה שאני אוהב".

כיום לומד גוהריאן במכינה הקדם-צבאית "ארז" בשלומי, ולאחר כברת הדרך שעשה, הוא מעביר מסר לתלמידים שכמותו, שלא מצאו את עצמם במסגרות החינוך: "חשוב לי לחזק תלמידים כמוני, ולומר להם שישאפו הכי גבוה שאפשר, ושהשמיים הם לא הגבול. שיילכו למקומות שבהם הם טובים, אם זה ריקוד, מוזיקה, ספורט. שיתמקדו בחוזקות שלהם ולא יוותרו על החלומות, כי גם אם זה נראה להם הכי הזוי שיגשימו את החלום — זה יקרה".