ניצולת השואה ותושבת חדרה ב-70 השנים האחרונות, הדסה המבורגר, עוזבת את העיר ועוברת להתגורר במושב ביתן אהרון. לדבריה, הסיבה לכך נעוצה בשישה כלבים שנמצאים בחצר הבית של שכניה, שנביחותיהם מחזירים אותה לאימה שחשה בימי השואה.

המבורגר, 88, היא דמות בולטת בנוף החדרתי ופועלת רבות בעיר. היא כתבה שישה ספרים על אודות השואה וכעת שוקדת על כתיבתם של שניים נוספים. היא מרצה מבוקשת, חברה מרכזית בכמה מועדונים בעיר, כמו "קפה אירופה" ומשתתפת חשובה בפרויקטים רבים עם אוריינטציה חברתית. רק באחרונה כיכבה במיזם "פורטרט בין-דורי" בתיכון חדרה, שבמסגרתו למדו שורדי שואה עם תלמידי כיתה ט' כיצד לצלם. תוצרי שיתוף הפעולה הזה הוצגו בתערוכת הצילום הבין-לאומית שהתקיימה באחרונה.

הדסה המבורגר. "האם לשישה כלבים יש יותר זכויות מאשר לי?" | צילום: אלעד גרשגורן

אלא שבשנים האחרונות, השתנו, לדבריה, חייה: "לפני שנתיים לערך מכרו את הבית שממולי", היא מספרת, "והדיירים החדשים מגדלים שישה כלבים בחצר, ביניהם גם כלב גדול. הנביחות שלהם ביום ובלילה מחזירים אותי לרגעים המפחידים שעברתי בשואה. ניסיתי לדבר עם הדיירים, לבקש שיעבירו את הכלב הגדול לחצר האחורית, אולם ללא הועיל".

כבר שנתיים שהמבורגר מנסה למנוע את הימצאות הכלבים בחזית הבית. כחלק ממאמציה פנתה לגורמים בעיריית חדרה ולמשטרת חדרה, ואף הציבה שלט ענק שעדיין תלוי בחזית ביתה וזו לשונו: "האם לשישה כלבים מאיימים יש יותר זכויות מאשר לי? יועברו הכלבים לחצר האחורית של הבית". אולם המצב, לדבריה, נותר כשהיה. בפנייה שנעשתה בעבר לאחת מבעלות הבית על ידי "ידיעות חדרה", הבהירה זו, כי הכלבים נמצאים בפיקוח ומצויים בחצר האחורית.

לפני זמן קצר החליטה המבורגר בעצה אחת עם ילדיה, כי בלית ברירה עליה לעזוב את ביתה: "בריאותי חשובה יותר ולכן כך החלטנו", היא אומרת. 

מהגטו למחנה

היא נולדה בעיר ביאליסטוק שבפולין, בשנת 1930. ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת הגרמנים לפולין, הועברה משפחתה של המבורגר לגור בגטו. כשגרמניה הנאצית החליטה להשמיד את העם היהודי, חוסל הגטו, ואביה ואחיה של המבורגר נהרגו עם פינויו. היא ואמה הגיעו למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נלקחה אמה לנגד עיניה לתאי הגזים.

"מגיל 13 עד גיל 15 הייתי שם לבד. שרדתי בזכות הרבה מזל, ולאחר צעדות המוות הגעתי למחנה ריכוז קטן בגרמניה. בחמישה במאי 1945 הצבא הרוסי שיחרר אותי, ולאחר שהמלחמה הסתיימה עליתי לישראל, לקיבוץ קריית ענבים. לחמתי בפלמ"ח ואחרי קום המדינה עברתי לחדרה".

בגיל הגיוס התגייסה למשטרת חדרה, ושימשה כשוטרת עשר שנים. היא נישאה לשמעון ז"ל, ועברה להתגורר עם משפחתו בנווה חיים. לאחר שעזבה את המשטרה, עבדה במשרד החקלאות במשך 35 שנים, עד ליציאתה לגמלאות. עד אז היתה המבורגר עסוקה ביצירת חיים חדשים, ולא שיתפה, דיברה או כתבה על ימי השואה ועל מוראות מלחמת העולם. רק כשיצאה לגמלאות החלה לכתוב את זכרונותיה, והיא ממשיכה לעשות זאת גם כיום, ביתר שאת.

לפני כמה שבועות נשאה דברים בתערוכת הצילום הבין-לאומית שהתקיימה בארץ, שבה הוצגה גם סדרת התמונות "מספר הרה גורל" בכיכובה, עם תלמידי תיכון חדרה. בסדרת התמונות הוצגה זרועה עם המספר המקועקע עליה, שניתן לה כשהגיעה למחנה ההשמדה, בצד זרועותיהם של התלמידים שציירו עליהן מספרים בעלי משמעות מבחינתם. בדברים שנשאה באותו המעמד אמרה, בין היתר, כי "מספרים היו רק באושוויץ, אמרו שמי שמקבל מספר יש לו סיכויים גדולים יותר להישאר בחיים. לי קיעקעו אותו על ידי השמאלית, כשאת העבודות האלה עשו אסירים יהודיים. המספר שלי הוא 74217. המספר שלי קטן עם ספרות ברורות ויפות. הייתי ילדה, והאשה שעשתה לי אותו כנראה התחשבה בכך. אני זוכרת את פניה העדינות של האשה הזאת, וחושבת מה היא היתה אומרת על מחוות התלמידים, אחרי 75 שנים. אני בטוחה שהיא היתה מתרגשת אתנו יחד".

"בצער ובכאב"

השבוע, כאמור, החליטה לעזוב את העיר: "אני עוזבת את חדרה ואת הבית שלי שאני אוהבת, וגרה בו 70 שנה. כאן גידלתי את ילדיי ואת נכדיי, ורציתי להישאר כאן עד סוף ימיי, כמו בעלי וההורים שלו. כל אחד מהם מת במיטתו בבית הזה. אולם, מאז שהגיעו לכאן ששת הכלבים, חיי בביתי הפכו בלתי-נסבלים. המראה של הכלבים מול החלון כשאני מתעוררת, ונביחותיהם הם מעבר לכוח הסבל שלי. מדוע אני, כניצולת שואה, צריכה כל יום לראות את מראות הכלבים שרודפים אותי מאושוויץ? לא מגיע לי לעזוב את ביתי בגיל כזה, אחרי ששלושה דורות גדלו כאן, וכל זכרונותיי וקשריי כאן".

המבורגר מותחת ביקורת על כך שלא קיבלה סיוע, לדבריה: "אלה שפניתי אליהם ניסו לעזור, וחבל שלא הצליחו לאפשר לי להישאר בביתי החם והטוב. אני שואלת, לשישה כלבים יש יותר זכויות מאשר לי? זאת הפעם השנייה בחיי שאני מגורשת מביתי. אני עוזבת את חדרה בצער ובכאב, ורוצה לאמר שלום ותודה לכל האנשים שפגשתי בדרך במשך 70 השנים. הגעתי לכאן בצעירותי, לבד, וכאן בניתי את ביתי ואת משפחתי".

בהתייחסה לטענה כי מבחינה חוקית אין מניעה לגדל שישה כלבים בחצר הבית, היא אומרת: "אנחנו לא חיים רק ע לפי החוק. יש גם קודים הומניים ומוסריים".

את העזיבה הכאובה שלה את העיר היא מסכמת: "הסיפור שלי והמעבר כבר חתום וסגור, אבל אני חושבת שאחרוני שורדי השואה, ואני אחת מהם, זקוקים וזכאים להגנה, להשגחה ולשמירה של המשטרה ושל המוסדות העירוניים. ואני מקווה שזה יובא בחשבון, ויופקו מכך לקחים".

רויטל פוקס, מנהלת המחלקה לאזרחים ותיקים בעיריית חדרה: "הדסה המבורגר, ניצולת שואה יקרה, נאלצת לעזוב את העיר ואת הפעילויות המבורכות שלה, בשל חששה מכלבי השכנות שעברו לגור לידה. למרות פניות רבות של גורמים שונים אליהן, הפניות לא צלחו. בשל כך בחרה המבורגר לעזוב לדיור מוגן, לצערם של חברי 'קפה אירופה' ושל כל ידידיה בעיר". 

מעיריית חדרה נמסר: "בעקבות פניותיה של התושבת בעבר, יצא הווטרינר העירוני לבדוק את תלונתה ומצא כי מדובר בכלבים המוחזקים כדין, אשר במשך היום שוהים בחצר ולעת ערב מוכנסים לתוך הבית.

אין סמכות לשלול מהשכנה את הזכות לגדל כלב או כלבים בביתה הפרטי. בעבר זומנו נציגי רווחה ומשטרה כדי לנסות ולגשר ברגישות הראויה ולמצוא את שביל הזהב, אך נסיונות אלה כשלו. הנושא אף הובא בשנה שעברה לפתחו של בית המשפט חדרה, ובפסיקת השופט נכתב כי למרות רגישותה של המתלוננת אין עילה לסילוק הכלבים". 

השכנים ביקשו שלא להגיב.